spacer
spacer



spacer
 
תפריט
שער
בפתח הספר
פרקים 1-5
פרקים 6-10
פרקים 11-15
פרקים 16-21
פרקים 22-26
אחרית דבר
גלרית תמונות
גלרית מסמכים
חיפוש
 
שער arrow פרקים 16-21 arrow פרק 17 - סירות יוחאי

פרק 17 - סירות יוחאי
"סירות יוחאי" היו הנשק הסודי של חיל-הים במלחמת השחרור. תודות להן הוכרעה אחת המערכות החשובות של החיל, שבה טובעו שתי ספינות מצריות, ביניהן אניית-הדגל "אמיר פארוק".

באורח מקרי לגמרי נתגלגלה לידי הזכות להיות היוזם, המארגן והמוציא לפועל של הבאת הנשק הזה לישראל. לפיכך אני מקדיש פרק מיוחד כדי לספר את עלילתו.

בטרם אספר את סיפורי, אביא כאן את עדותו של לובה אליאב, המתארת בתמציתיות את התפקיד שמילאו "ספינות יוחאי" במערכה.

מספר אליאב בעדותו לספר זה: "ביוני 1948, בין ההפוגות, נשלחתי לאיטליה כדי לטפל ברכש של חיל-הים. הייתי אחד ממקימי החיל. דרגות עוד לא היו אז, אך הייתי קצין בכיר. לחיל-הים לא היו אז כמעט כלים, פרט לאוניות המעפילים, שעברו הסבה. היו אלה קורבטות ישנות, שבזמנן הוסבו לאוניות מעפילים ועתה עברו הסבה נוספת לאוניות מלחמה. היו אלה כלי שייט עלובים מאוד, בלתי תותחים.

"באותה תקופה שלח בן-גוריון לאיטליה את זאב-הים, כדי שהלה יעסוק ברכש למען החיל והוא נקלע לקשיים. הוא קנה פה ושם כלי שייט שחשב כי יועילו לחיל-הים. במילאנו פגש זאב-הים את אפרים אילין שניסה לעזור לו.

"בדרכי לאיטליה עברתי בז'נווה, שם ישב שאול אביגור, שריכז את כל פעולות הרכש באירופה אביגור אמר לי: "האנשים שלנו באיטליה מספרים לי שמצאו נשק ימי מסוג מיוחד. סע ובדוק במה דברים אמורים". אני עצמי לא הייתי ימאי גדול, אבל בכל זאת היה לי ניסיון ימי רב יותר מאשר לאחרים. הגעתי למילאנו ונפגשתי עם אילין, שכמעט ולא הכרתיו. התרשמותי ממנו הייתה שהוא אדם זריז מאוד, בעל קשרים מצויינים. הוא סיפר לי שבקרבת מילאנו מצוי איטלקי, שברשותו ספינות טורפדו והוא מוכן לספק לנו אותן. כאן המקום להסביר כי החזקת כלי נשק וכלי מלחמה הייתה דבר בלתי חוקי באיטליה של אותם ימים. כל המפעלים שיצרו נשק חייבים היו להתפרק.

"אילין קבע לי פגישה עם אותו איטלקי. נסעתי אליו לבדי. זה היה במרחק שלכמה עשרות קילומטרים ממילאנו. מצאתי את עצמי במפעל לייצור סירות-מנוע ויאכטות. בעל המפעל לקח אותי למחסן בחצר האחורית. שם, מתחת לברזנט, הייתה מונחת סירה, שלא עשתה עלי רושם מיוחד. האיטלקי הרים את המכסה הקדמי וראיתי חבית של חומרי-נפץ, נפצים ומערכת שלמה. זה עדיין לא הרשים אותי. איש-שיחי, שכנראה הבחין בכך, סיפר לי כי בסירות מסוג זה חדרו האיטלקים בראשית מלחמת העולם לנמל אלכסנדריה והטביעו שתי אוניות מלחמה בריטיות. אני שירתתי אז בצבא הבריטי וזכרתי את העניין.

"רציתי לראות את הסירה בפעולה. האיטלקי הציע לערוך למעני הדגמה, כעבור יום-יומיים, באגם מלאכותי ליד מילאנו. באתי לשם בשעת ערב, כפי שקבענו. האיטלקי שיחד את השומרים והצליח להכניס את הסירה לאגם.הוא הציע לי לשבת ליד ההגה. השטתי את הסירה וגיליתי, שהיא 'רצה' כמו מטורפת. דומני שהגיעה למהירות של כ-30 קשר בשעה. המלווה שלי הסביר לי את אופן הפעולה של הסירה: מתקרבים למטרה, ננעלים עליה וממרחק קטן לוחצים על הגה קטן. כתוצאה מכך נפלט הנוהג בסירה יחד עם המושב שאליו הוא צמוד, כמו בכיסא מפלט במטוס, והסירה על מטען הנפץ שלה עושה דרכה במהירות עצומה אל המטרה.

"דיווחתי לשאול אביגור, כי לדעתי כדאי לרכוש את הסירות הללו. שכן, בהיעדר אוניות מלחמה עם תותחים הן עשויות להיות הנשק המכריע של חיל-הים, אם יימצאו בחורים אמיצים שיפעילו אותן. ראיתי בכך מהפך אסטרטגי.

"זמן קצר לאחר מכן נפלה ההכרעה לרכוש את הסירות. עד כמה שאני זוכר רכשנו בסך הכל שבע או שמונה סירות. הן נארזו בארגזים ונשלחו ארצה. הסירות הגיעו בראשית אוגוסט 1948. בספר 'מצבע חיל-הים' בעריכת אליעזר טל, שיצא לאור בהוצאת משרד-הביטחון בשנת 1964, מצאתי כי המחיר ששולם בעד כל סירה היה כ-3,000 דולר.

"חיפשנו גם אדם שהתנסה בהפעלת הסירות הללו, כדי שיוכל להדריך את האנשים שלנו בארץ. לבסוף מצאנו גם אותו. הוא היה סרג'נט לשעבר בחיל-הים האיטלקי, שישב ארבע שנים בשבי הבריטי. איני זוכר מי מצא אותו, מכל מקום הבאנו אותו ארצה. בארץ הוקמה 'שייטת 13' לשם הפעלת הסירות הללו. בראש השייטת הוצב יוחאי בן-נון. האימונים נערכו בכנרת. חיל המדע (חמ"ד) החליף את הנפצים ובכלל שיפר בצורה מדהימה את כל המערכת של הסירות.

"בלילה האחרון של מבצע 'יואב' ('עשר-המכות') הופעלו הסירות בהצלחה. מול עזה עגנו שני כלי שייט מצריים - אוניית הדגל 'אמיר פארוק' ושולת מוקשים. שתי האוניות פינו כמה מאות חיילים מן העיר הנצורה.

"מנמל יפו, שם היה בסיסן של סירות הטורפדו, נשלחה אוניית האם ק-20 ועלייה ארבע סירות - שלוש חמורות ואחת לשם חילוץ אנשינו. הסירות שוגרו מאוניית האם, פגעו בשתי האוניות המצריות וטיבעו אותן על מאות החיילים המצריים. מפעילי סירות הטורפדו חולצו בשלום על-ידי הסירה הרביעית".

כפי שכבר ציינתי בראשית הדברים, פעולתי בעניין "סירות יוחאי" הייתה כמעט מקרית. אך כאלה הם החיים - לעיתים אתה מחפש פיל בתוך שדרה צרה ואינך מוצאו. לעיתים אתה דוחף אצבעך לערימת שחת ומוצא את המחט שחיפשת.

הדבר היה כמה שבועות לאחר הקמת המדינה. הקרבות היו בעיצומם ואני הייתי עסוק ראשי ורובי בענייני הרכש. באחד הימים הגיע לביתי במילאנו זאב-הים, בעלה של דודניתי. כפי שסיפר לובה אליאב, נשלח זאב-הים למילאנו בשליחותו של בן-גוריון ובאורח טבעי מצא את דרכו אלי.

זאב-הים היה אחת הדמויות המופלאות של דור התחייה. בן למשפחה יהודית מתבוללת מאודיסה, שבנערותו לא ידע אף מילה עברית או אידיש. בקושי ידע שהוא יהודי. למרות זאת נדלק באש הציונית, לאחר שכבר היה רב חובל בצי הסוחר הרוסי. כמה פעמים הגיעה האונייה שלו לחופי הארץ. הוא ראה את הארץ מרחוק, אך לא בא אליה. כמה פעמים ניסה לרדת לחוף, מתוך כוונה להישאר בארץ, אבל הדבר לא עלה בידו. לפיכך החליט לעשות את הדרך ארצה במסלול הארוך והבלתי-לגאלי, כמובן - אודיסה, מוסקבה, סיביר, ריגה, ברלין.

פגשתי בזאב-הים לראשונה בשנת 1924 בריגה, בעת שהיינו - אבא, אמא, אחותי בתיה ובת-אחותו של אבי, מרי - בדרכנו ארצה. אבא עשה מאמצים רבים כדי להעלות את מרי ארצה, הואיל ואיימה עליה סכנת מאסר והגליה לסיביר בעוון פעילותה הציונית במסגרת "השומר הצעיר". זאב-הים, ששמו היה אז וולודיה איצקוביץ, ודודניתי מרי התאהבו ממבט ראשון. אך דרכיהם נפרדו והם נפגשו שוב, באורח מקרי, רק לאחר כשנה בארץ-ישראל. הם היו יחד בגרעין של "השומר הצעיר" בכנרת (קראו לו אז "גקיבוץ גרוסי גשומר גצעיר" - כנהוג באיות הרוסי הממיר ה' הידיעה בג') ונישאו. בטקס הנישואין, שנערך בבית הורי בנס-ציונה, הקפידו החתן והכלה להחזיק את ראשיהם מחוץ לחופה שהועמדה להם. בכך הפגינו את התנהגותם לטקס הדתי.

זאב-הים חזר לעיסוקו הימי מייד עם בואו ארצה, עוד לפני שהתחתן. הוא הקים חוליה ימית של "השומר הצעיר", שעסקה בדייג, בהשכרת סירות ובהדרכה על הירקון (באותם הימים נהגו לומר "נהר הירקון"). לאחר נישואיו נסע לצרפת, סיים שם בית-ספר ימי, קיבל תואר קפטיין והמשיך לאנגליה, שם קיבל גם את התואר האנגלי. בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים היה רב חובלה של האונייה הארץ-ישראלית היחידה דאז. אונייה זו הייתה בבעלות "נשר" ועסקה בהובלת מלט לאורך החופים. לאחר מכן, בעת הקמת נמל חיפה, עסק בניהול הרכוש הימי של המנדט הבריטי, נמנה עם בוני נמל תל-אביב ובפרוץ המלחמה התנדב לצי הבריטי. לאחר המלחמה ייסד את בית-הספר הימי שליד הטכניון ועם הקמת המדינה הצטרף, כדבר המובן מאליו, לחיל-הים.

זאב הים הגיע אלי למילאנו, לאחר שכבר ערך סיורים במקומות שונים באיטליה ובסיציליה, ולא עלה בידו למצוא משהו בעל ערך לחיל-הים. בסיציליה רכש כמה ספינות קטנות, שלא היה בהן כדי לשנות משהו במאזן הכוחות הימי. זאב הים לא גישש באפילה, אלא חיפש משהו מסויים, שלדעתו יכול היה להתאים במיוחד לחיל-הים. המדובר היה במה שנקרא באיטלקית "מדזי אסאלטו", שבתרגום חופשי פירושו "סירות התנפלות". זאב הים שמע וקרא על ספינות אלה ואף היה עד לפעולתן הקטלנית בעת המלחמה באלכסנדריה, כששירת שם כאיש חיל-הים הבריטי. "אפרים, אתה חייב למצוא בשבילנו סירות כאלה. ודאי נותרו כמה מתקופת המלחמה והן יוכלו לתת בידי חיל-הים כוח עצום", אמר לי זאב הים. המדובר היה בסירות, שמילאו תפקיד של סירות טורפדו. אך שלא כסירות טורפדו הן הופעלו בידי אדם שנמצא בתוכן. הן התקרבו במהירות למטרתן, ומפעיליהן הסתלקו מהן ממש ברגע האחרון. להפעלת "סירות-ההתנפלות" נדרש אומץ לב, תושייה וכושר אלתור. כל אלה לא חסרו לחיל-הים הישראלי. חסרו רק הכלים.

דבריו של זאב הים הלהיבו אותי. הידע המועט שהיה לי בענייניי מאות הספיק כדי להבין כי ישראל חייבת למצוא פתרונות לא שגרתיים לבעיותיה בתחום זה. ידעתי כי הפריגטות, שהיו אז בידי חיל-הים מספיקות אולי כדי לערוך מפגן של צופי-ים, א לא כדי להתמודד עם הצי המצרי. מאידך, לא יכלה מדינת-ישראל, שאך זה קמה, להרשות לעצמה להחזיק צי של אניות גדולות. אם היה מישהו נותן לנו צי כזה - אפילו במתנה - לא היה לנו מה לעשות בו. החזקת צי גדול מחייבת משאבים אדירים, שהיו אוכלים כל חלקה טובה בתקציב הביטחון של המדינות בשנות הארבעים. מאידך, הרעיון של "סירות-ההתנפלות" היה מלהיב ותפור ממש על מידותיה של ישראל - כלי נשק זול, פשוט, אך קטלני. (בסופו של דבר, אכן, לא עלתה לנו כל סירה כזו יותר מכ-4,000 דולר).

הבעיה הייתה כיצד למצוא את הסירות הללו. התחלתי להתעניין אצל סוכני אוניות, שהייתי עמם בקשר. כאמור, לעיתים אתה מוצא מחט בערימת שחת בלי לטרוח, וכך קרה גם הפעם. כשפניתי לידידי, קומנדנט פרמודה, הוא ידע מייד במה מדובר והפנה אותי אל המפעל, שייצר את "סירות-ההתנפלות" למען הצי האיטלקי. הוא אמר לי המפעל, ככל הידוע לו, פשט את הרגל וספק אם יש עם מי לדבר שם. עוד אמר לי, כי הוא מסופק אם נשארו "סירות התנפלות". שכן, בהסכם עם בעלות הברית התחייבה איטליה להשמיד את כל המלאי של הסירות הללו, למסור את תוכניות הייצור ולא לפתח סירות כאלה או דומות להן בעתיד.

למרות זאת החלטתי לבדוק מה נעשה במפעל. ניסיתי תחילה להתקשר בטלפון, אך לא הייתה תשובה. החלטתי, איפוא, לגשת למפעל, ששכן במרחק של כמה קילומטרים ממילאנו, בקרבת אגם גדול, שבו נערכו הניסויים בכלי השייט אשר פותחו במפעל.

הגעתי לשער המפעל ובמבט ראשון ניתן היה להבחין, כי מדובר בעסק שפשט את הרגל. הייתה דממה ובכל פינה שררה עזובה. בשער ניצב שומר בודד, ובתשובה לשאלותיי הציע להזעיק את מנהל החשבונות, שנמצא אותה שעה במקרה במשרד. הלה הגיע תוך עשר דקות. הוא היה איטלקי נשוא פנים ונחמד מאוד. נתברר שהוא, בעצם, הפנקסן והמנהל המסחרי, שטיפל בכל הקשור לחיסול המפעל על-ידי כונס הנכסים. הצגתי עצמי כסוחר ממילאנו, המבקש לרכוש מנועים ימיים ישנים לצורך שיפוץ. הוא גילה נכונות רבה לסייע לי, ותוך זמן קצר התפתחו בינינו יחסי הבנה וידידות.

גלגלנו שיחה ארוכה, שבהמשכה כללה גם ארוחה טובה, וכך למדתי כל מה שצריך הייתי לדעת על המפעל ועל בעליו. הבעלים של המפעל היו המהנדס קטניו ובנו. האב היה אחד מגאוני הממציאים באיטליה ובעבר היה המהנדס הראשי של המפעלים הנודעים "אלפא רומיאו" ו"איזטו פרסקיני". בעת המלחמה ייצר המפעל מנועים ימיים וספינות, שסופקו לצי האיטלקי. לאחר המלחמה הידרדר הפעל, שקע בחובות כבדים ונמסר לכונס נכסים. בשטח המפעל עצמו התגלגלו עשרות ספינות חלודות, מנועים וציודו אחר, שהיה חסר שימוש. בעל המפעל ובנו נהגו לבוא מדי פעם,לפתוח את שערי המפעל ולערוך בו סיור, אך לא היה בידם לעשות דבר כדי לשקם את המפעל ולמנוע את פירוקו.

הגענו לדבר על "סירות-ההתנפלות". נתברר, כי נותרו במפעל כמה עשרות סירות כאלה, חלקן במצב כזה שניתן להכשירן לצורכי חיל-הים על-ידי שיפוץ יסודי. לא גיליתי, כמובן, את הסיבה העיקרית להתעניינותי במפעל, אלא שאלתי אם ניתן להסב את "סירות-ההתנפלות" לסירות מרוץ. התשובה שקיבלתי הייתה כי הדבר אפשרי טכנית, אך ספק אם הוא כדאי מבחינה מסחרית. לא יכולתי, מטבע הדברים, לגלות שהצד המסחרי אינו מעניין אותי במיוחד. בשיחה שהייתה לי לאחר מכן עם האב והבן קטניו הם הסבירו לי במפורש את דרכי פעולתן של "סירות-ההתנפלות". ההסבר היה משכנע כל-כך, שכבר ראיתי בדמיוני כיצד הנשק הסודי והיעיל הזה הופך להיות נשק מכריע בידי חיל-הים.

מסתבר שלמרות המראה הבלתי מרשים שלהן, היו הספינות נשק קטלני, שהטיל את אימתו על הצי הבריטי ופעל בדייקנות רבה. אם הופעלו הסירות בידי לוחמים אמיצים, יכלו אלה להתקרב לנקודה הקריטית, שלאחריה שום דבר אינו יכול עוד להציל את האונייה המותקפת. החרטום, המכיל 300 ק"ג חומר נפץ, נפרד מגוף הסירה וממשיך במהירות רבה לעבר האונייה המותקפת. בהגיעו - הוא שוקע לעומק המתאים, מתפוצץ ומבקע את האונייה. "זה עובד כמו נוסחה מתמטית", אמר המהנדס קטניו. הייתה קיימת, כמובן, תמיד סכנה של תקלה, שהנוהג בסירה לא יכול להיחלץ ממנה וייאלץ לנוע יחד עמה אל האבדון. אך מן השיחות שלי עם לובה ועם אנשים אחרים מחיל-הים הבינותי שלא יחסרו לנו בחורים אמיצים, שיהיו מוכנים ליטול על עצמם סיכון זה.

לבעלי המפעל הייתה הופעתי בחזקת נס מן השמיים. איש בעולם כולו לא היה מעוניין בגרוטאות שהתגוללו שם, ואילו אני הייתי מוכן לשלם סכומים נכבדים, שהיה בהם כדי לשקם את המפעל (וגם את מנהל החשבונות, שבו תמכתי ביד נדיבה לאחר שנתברר לי כי זה חודשים רבים לא קיבל את שכרו). כל מה שהמפעל נזקק לו כדי לצאת מהבוץ היה עסקה בהיקף של 100-150 אלף דולר. בשבילנו אלה היו פרוטות, בהתחשב בתמורה שעתידים היינו לקבל. בשביל קטניו זה היה חבל-הצלה, שבעזרתו יכול היה להיחלץ מפשיטת-רגל.

אך הייתה בעיה. בהסכם עם בעלות-הברית התחייבו, כאמור, האיטלקים להשמיד את כל המאמצים המלחמתיים שהיו בידיהם ולמסור לבריטים ולאמריקנים את כל סודותיהם הטכניים. לגבי המפעל של קטניו לא מומשו עדיין ההתחייבויות הללו, אך לא היה אפשר להעלות על הדעת ייצוא גלוי של ציוד כזה.

אבל הסיכוי להילחץ משפיטת-הרגל שכנע את בני-שיחי לקחת על עצמם סיכון. ביקשתי מהם שייתנו לי דגם מוקטן של "סירת ההתנפלות" שהיה במפעל (באורך של כמטר וחצי), כדי שאוכל להציגו לפני "שותפי", והם הסכימו לכך. אשר לבעיה הרשמית, אמרתי, נמצא פתרון. ארזתי את הדגם יפה-יפה, כדי שלא יהיו לי צרות בדרך, הכנסתי אותו למכוניתי ונסעתי ישר לז'נווה. הגעתי למסקנה שנסיעתי במכוניתי הפרטית תהייה מהירה יותר ומסוכנת פחות מאשר-העברת המטען בדרך אחרת.

בהגיעי לז'נווה, הראיתי את הדגם לשאול אביגור ולפינו גינצבורג. בפרק-הזמן, שבו עסקתי בנושא, הפכתי מומחה-זוטא לענייני ימייה. תיארתי לפניהם ארוכות את דרך פעולתה של "סירת ההתנפלות" והרציתי את הפילוסופיה שלי על בעיות הביטחון הימי של ישראל. הסברתי שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה צי גדול ויקר - לא נושאות-מטוסים, לא אוניות-מערכה כבדות ואף לא משחתות. כל מה שהיא צריכה זה פתרונות פשוטים וזולים מעין אלה, המבוססים על אומץ לבו של המפעיל, תושייה ודבקות במשימה, שבאמצעותם "נוכל לדפוק את המרים" - כך התבטאתי אז.

שאול לא הבין הרבה בנושא, אך הושפע מהתלהבותי ונדבק בה (לימים סיפרו לי חברים, כי אמר שיש לו אמון באינטואיציות שלי). הוא החליט שאטוס ארצה ואציג את הנושא לפני ראשי חיל-הים. טסתי ארצה עם הדגם והגעתי בעיצומה של ההפוגה, שבוע לפני פרשת "אלטלנה". מטה חיל-הים שכן אז במלון "סאן רמו" שעל שפת הים בתל-אביב. נפגשתי עם מפקד חיל-הים דאז, גרשון ז'אק, ועם אחד מיועציו, פול שולמן, בנה של רוז שולמן, מפעילות "הדסה" בניו-יורק.

גרשון ז'אק מונה למפקד חיל-הים משיקולים פוליטיים ולא הבין הרבה בימאות. המומחה שלו היה שולמן, בגור האקדמיה של הצי האמריקני, שגם הוא לא היה אלוף הימאים. כשהצגתי לפני שולמן את דגם "סירת ההתנפלות", ניסה לחפש פרטים עליה בקטלוגים של הימייה האמריקנית ובספרות מקצועית אחרת. אמרתי לו: "מר שולמן, אינך מחפש במקום הנכון. זהו נשק איטלקי סודי ולא נשק אמריקני". ז'אק נראה לי אדיש לנושא. שולמן גילה עניין, אך דיבר בחצי פה. יחיד, שתפס מייד את חשיבות העניין, היה לובה אליאב, שכנראה הכריע בעד החלטה חיובית.

אך לא קיבלתי תשובה במקוום. נאמר לי לחזור לאירופה ולהמתין שם להחלטה. הדבר חרה לי מאוד. האמנתי מאוד ב"סירות-ההתנפלות" האיטלקיות והייתי משוכנע שרכישתן תגביר את עוצמת חיל-הים. הייתה לי גם אמביציה אישית שהעניין יאושר משום שראיתי עצמי כיוזם של הפרוייקט ולא שליח או בורג בתוך מנגנון של מבצע, שאחרים יזמו. המתנתי עוד זמן מה בארץ לתשובה, אך זו בוששה לבוא. התגוררתי אז במלון "קטה דן", ששכן בדיוק מול המקום, שבו עגנה אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה". הייתי עד למה שעשה "התותח הקדוש" של בן-גוריון לאוניית הנשק והדבר דכדך אותי מאוד. לא הייתי קשור אומנם לאונייה זו (אם כי, כפי שכבר סיפרתי, סייעתי גם לפעולות הרכש של האצ"ל באירופה, בידיעתם של אנשי ה"הגנה"), אך ידעתי כמה דם ודמים נשפכים בשביל להשיג כל רובה וכל כדור, כמה מאמצים על אנושיים מושקעים בכל תותח וכאן הכל עולה באש.

חזרתי לאיטליה ורק לאחר זמן ניתן לי אור ירוק לפעול לרכישת הסירות ולהבאתן ארצה במהירות. הוטלה עלי האחריות על הפרוייקט כולו - רכישת הסירות, בדיקתן, שיפוצן, השגת רשיונות ייצוא והטענתן על האוניות. הפעם האיר לי המזל פנים לאורך כל הדרך וכמעט שלא היו תקלות. בעלי המפעל נחלצו לשפץ את הסירות ולהכשירן לפעולה, והם עשו זאת במהירות וביעילות. אנו הקפדנו לבדוק כל אחת מן הסירות באגם הסמוך לשדה-התעופה של מילאנו, ורק לאחר שווידאנו את כישרותן, הן נארזו למשלוח.

את הבעיה של הוצאת הסירות מאיטליה פתרתי בעזרת שותפי האיטלקי לעסקי החוטים, קארלו רומאנו (שאחותו הייתה נשואה לראש-ממשלת איטליה, דה גאספרי). לרומאנו הייתה חברה שעסקה, בין היתר, בייבוא ובייצוא. לבקשתי, הוא הוציא רשיונות לייצוא סירות מרוץ למצרים. הסירות עצמן נארזו בארגזי עץ אטומים, שאיש לא טרח לפתוח אותם. אך אילו היו פותחים אותם, לא היו עומדים על כך שמדובר כאן בכלי נשק, הואיל והמראה החיצוני שלהן היה אכן כשל סירות-מרוץ. קיצורו של דבר: העסקה הייתה כשרה למהדרין מכל צד, ובדרך זו הצלחנו לשפץ ו"לייצא למצרים" למעלה משלושים סירות. ליתר ביטחון ביצענו את המשלוחים דרך נמל נאפולי, שם היו לנו אנשים נאמנים, שהיו פותרים בעיות, אילו התעוררו. ואכן, הסירות שופצו בזו אחר זו, נארזו ונשלחו ארצה ללא אף תקלה. היקף העסקה היה כמאה אלף דולר, המפעל האיטלקי הועמד על הרגליים, וחיל-הים קיבל את הנשק, שכל-כך היה דרוש לו. את סירת-האם הראשונה רכשתי מכספי ותרמתי לחיל-הים. ביקשתי שיקראו לה "אסתר", על שם אמי עליה השלום.

נותרה בעיה של הכשרת הצוותים לשימוש בסירות. לא היה אפשר לעשות זאת באמצעות חוברות הדרכה ומן ההכרח היה למצוא אדם, שיש לו ניסיון בהפעלתן. למשימת איתורו של אדם כזה נחלצו עדה סירני והסייען האיטלקי שלה, קלוסיו, שכזכור היה קצין גבוה במודיעין של חיל-הים האיטלקי. עד מהר אותר פיורנצו קפריוטי, סרג'נט למוד קרבות של חיל-הים האיטלקי, שהשתתף בשורה של פעולות, שבהן הופעלו "סירות-ההתנפלות", בין היתר הטבעתה של המשחתת הבריטית "יורק". הוא נפל בשבי הבריטי ושחרר רק עם תום המלחמה. באותה תקופה היה אזרח מחוסר עבודה, מטופל במשפחה. קלוסיו שלח אותו אלי למילאנו כדי שאעמוד על טיבו ואחליט אם הוא מתאים למשימה.

יומיים רצופים קיימתי עמו שיחות, שבהן תהיתי על קנקנו. למדתי לדעת כי הוא פאשיסט קיצוני בהשקפותיו, שונא בריטים (דבר שקירב אותנו מאוד והשפיע לא מעט על החלטתי להמליץ עליו) ומוכן להיחלץ למשימה, הואיל והיה לוחם מטבעו וראה בכך אתגר. היה ברור, כמובן, שנשלם לו תמורת שירותו, אך במשך כל שיחותינו לא הזכיר כי נחוץ לו כסף. התרשמתי שלמרות שמצבו דחוק, הכסף אינו המניע שלו. הוא היה מוכן לעזור לנו משום ששנא את הבריטים וגם מפני שהיה טיפוס השש אלי קרב. המלצתי לגייסו, ותוך זמן קצר הגיע לארץ מצוייד בדרכון מזוייף, שנשא את השם כץ. כאן הדריך את לוחמי חיל-הים שהוכיחו עצמם כתלמידים טובים ואף עלו על רבם, כפי שהוא עצמו הודה.

על מה שאירע בארץ לאחר מכן סיפר מפקד חיל-הים לשעבר, אלוף (מיל.) יוחאי בן-נון, בתוכנית הטלוויזיה של עמוס אטינגר "חיים שכאלה", שחלק ניכר ממנה הוקדש לפרשת "סירות-ההתנפלות", אשר במרוצת הזמן כינו אותן כל העוסקים בהן "סירות יוחאי".

סיפר יוחאי בן-נון בתוכנית: "היה ברור שמולנו עומד צי מצרי, במעמס של כ-10,000 טון, אוניות מלחמה של ממש, עם קצינים ומלחים, אמונים על פי מיטב המסורת הבריטית. כל חיל-הים שלנו הוא גל גרוטאות, אוניות המעפילים, שנשלפו מצי הצללים בשובר הגלים בחיפה. היה ברור שכדי להתמודד עם העסק הזה, אנחנו צריכים לאמץ שיטות לא מקובלות … הזעיקו אותי למטה חיל-הים במלון "סאן רמו" על חום הים בתל-אביב…. ואמרו: נו, אתה היית בחוליית החבלה הימית בפלי"ם המשך הטבעי הוא שתיקח על עצמך את עניין הקומנדו הימי בחיל-הים.

"אני לא הייתי שותף לרכישה הזו (של "סירות-ההתנפלות"). אבל דובר אז שאפרים אילין (עשה זאת). המדובר היה בסירות מהירות, שנקראו "סירות הנפץ" ופעלו במסגרת יחידת הקומנדו הימים האיטלקית. ידעתי על סירות אלה מתוך קריאה, אך לא ידעתי פרטים… הגיעו שש סירות לארץ ויחד עמן הגיע פיורנצו קפריוטי, איש השייטת העשירית, יחידת הקומנדו האיטלקית, שבניגוד לכל האגדות על מוגות לבם של המלחים האיטלקיים היו חבר'ה נועזים, ביצעו פעולות ממדרגה ראשונה במלחמת העולם השנייה, כולל טיבוע שתי אוניות-מערכה בנמל אלכסנדריה, בתחילת מלחמת העולם השנייה. אותו קפריוטי היה שייך ליחידה, שהפעילה את הסירות האלו - פעם אחת בהצלחה אפסית בנמל ואלטה במאלטה. שם חיכו להם הבריטים שידעו על בואם ועשו בהם טבח נוראי בתעלת הכניסה לנמל. פיורנצו קפריוטי נלקח בשבי וישב כל שנות המלחמה בשבי.

"הוא הופיעי עם הסירות כמדריך, כטכנאי, כלוחם שהכיר כל אביזר וכל בורג בסירות האלה. ואז הקימונו את הקורס הראשון של סירות המחץ - כך קראנו להן - בטבריה, כדי לעשות את זה על מי מנוחות בשלב ראשון… היינו באמצע האימונים בטבריה ואז הודיעו לנו: יש פעולה. לקחנו את הסירות, ארזנו אותן בארגזים… ונסענו ליפו. שם, שלושה ימים ושלושה לילות קדחתניים, בלי לעצום עין, בעזרת מיטב המוחות של חיל המדע, חמ"ד קראו לזה אז, בהדרכה של קרפיוטי, חימשנו את הסירות ואז יצאנו לפעולה.

"יצאנו על סיפונה של האונייה "בן הכט", שעליה הובלו סירות הנפץ. בחרנו את "בן הכט", שהייתה אוניית מעפילים, כמובן, ק-24 מספרה בחיל-הים.. כי היה לה סיפון בירכתיים, שיכול היה לשמש להעמסת הסירות ואחסונן... תרגלנו בערך חצי יום להעלות את הסירות. עשינו זאת תוך כדי תנועת האונייה, בערך במהירות של 10 קשרים והיינו מורידים את שש הסירות בבת-אחת למים תוך שש דקות ומעלים אותן חזרה תוך מספר דקות. הרגשנו עצמנו מוכנים וכך יצאנו לים. היה מידע שאוניות מלחמה מצריות מתגברות את הכוחות המזוינים המצריים ברצועת עזה, בין רפיח לעזה, וצריך לפגוע בהן".

לפי תוכנית הפעולה היו צריכים לתקוף את שתי האוניות שני לוחמים - זלמן אברמוב ויעקב ריטוב. אך אירעה תקלה והשניים תקפו רק את אוניית הדגל "אמיר פארוק". מפקד הפעולה, יוחאי בן-נון, שהציב עצמו כרזרבה, נקט יוזמה והחליט להטביע בעצמו את האונייה השנייה, שולת-המוקשים.

על פעולתו זו סיפר בתוכנית הטלוויזיה: "אמרתי לזלמן לתקוף את "פארוק" וליענקל'ה את שולת-המוקשים. התברר שיענקל'ה, כנראה, לא שמע את הפקודה וגם הוא תקף את "פארוק", ושולת-המוקשים נשארה חשופה. היא הייתה כבר בתנועה די מהירה, והתחילה להתקרב לעברנו, כאשר להערכתי גילתה אותנו והתקרבה במהירות די גדולה. היה ברור שכדי להציל את המצב חייבים להטביע אותה. יצאתי ישר להתקפה על שולת-המוקשים. אותה שעה נדלק זרקור בחרטום, ומייד אחרי זה זרקור בירכתיים. הייתי מסונוור לגמרי. נפתחה אש. המשכתי בכיוון פחות-או-יותר מרכזי, בין שני הזרקורים, מסונוור לחלוטין. הערכתי שאני בערך במרחק כמאה מטר מהאונייה, המרחק שבו אתה מושך בידית הפעולה, והשלב הראשון הזה משחרר את כל הנצרות של המערכת. שלב שני משחרר את המצוף שיורד למים, נפתח כמו מזרון, שעליו אתה נמשך בעזרת חבל שאתה קשור אליו, מטפס עליו כדי שהפיצוץ לא יתפוס את הגוף במים. שלוש-מאות קילוגרם חומר נפץ לא הולך ברגל. משכתי בידית. הנצרות השתחררו, המצוף לא השתחרר. משכתי בה עוד יותר חזק, היא התכופפה לי ביד לשמיניות. ברגע שהמנגנון של שחרור המצוף לא פועל, אני קשור אל הסירה בחבל עם קשר שמינית חזק מאוד, ונוסע עם שלוש-מאות קילו חומר נפץ. קשה לי להעמיד פנים שהלכו אצלי שיקולים מרובים בראש, זה יהיה בלוף. אבל אני חושב שהאינטואיציה פעלה. ההערכה הייתה שאם אני אסתובב ואנסה לתקוף שנית אונייה די קטנה שנמצאת בתנועה מהירה, ואני מסונוור על-ידי הזרקורים שלה ונמצא תחת אש, לא אצליח לפגוע בה פעם שנייה - והמשכתי. אני חושב שבמרחק של כחמישים או שלושים מטר מהאונייה, פשוט טיפסתי מעל המצוף וקפצתי לים כאשר אני קשור אליו. נגררתי במים כמה עשרות מטרים. החבל, לשמחתי, נקרע. הסירה המשיכה ישר ופגעה באונייה. כנראה שבהתרגשות הקרב לא זוכרים ולא שומעים. אני לא זוכר את הפיצוץ. הדבר הבא שאני זוכר הוא עשן סמיך, שאפף את האונייה, ואת החרטום מתרומם לגובה רב באוויר. יצר הקיום זה הדבר השני שפעם מייד אחרי זה. ראיתי שכובע הים עם מגדלור האינפרא-אדום הקטן הזה נסחף, נפל ואיננו. (המדובר בהמצאה ישראלית, שנועדה להקל על חילוץ מפעילי "סירות-ההתנפלות". האיטלקים לא כללו בתכנונם את חילוץ הלוחמים לאחר כל פעולה ואלה נצטוו ליפול בשבי. בישראל לא באה כמובן, אפשרות זו בחשבון. לפיכך צויד כל אחד מן הלוחצים בכובע, שבתוכו פנס אינפרא-אדום. סירת החילוץ צויידה במשקפת מיוחדת, שבאמצעותה ניתן היה לאתר את הלוחמים שבמים). הוצאתי את פנס הכיס. לשמחתי, הוא פעל. התחלתי לאותת לכיוון הים הפתוח. תוך שניות היו על-ידי יעקב ריטוב ואיציק ברוקמן עם סירת האיסוף וזרקו אותי פנימה. עדיין היינו לכודים על-ידי זרקור הירכתיים של האונייה ותחת אש. איציק, שנהג בסירה (יענקל'ה עמד עם משקפת האינפרא-אדום), הסתלק במהירות תוך כדי שינוי כיוון. הוא פשוט הוריד מהירות ועל-ידי זה הם איבדו את הקצף שיוצר מדחף-הירכתיים של הסירה. ראינו שהם איבדו אותנו. לאט-לאט הסתובבנו חזרה, לחפש את יתר החברה".

הספר "מבצעי חיל-הים במלחמת הקוממיות" מסכם את הפעולה במילים הבאות: "בפעולה זו הושגה הפתעה מלאה, שכן האויב כלל לא ציפה שיופעל נגדו נשק מסוג זה. עובדה זו היא שקבעה גם את הצלחתה של ההפתעה הטקטית, למרות שאוניות האויב נמצאו בכוננות קרבית מלאה, כפי שניתן להסיק מעצם היותן בתנועה ומתגובת-אש המיידית שלהן. אולם אמצעי ההגנה והתגובה שלהן לא הביאו בחשבון פעולה מעין זו. ואכן, פרט ליריות משולת-המוקשים היו כל תגובותיו של האויב סתמיות ובלתי יעילות… בפעולת "פארוק", כמו במבצעי החבלה הקודמים, שבהם היה יוחאי שותף ישיר או עקיף, באו לידי גילוי תכונות הלוחם והמפקד מרחיק הראות שבו. בתכנון פעולותיו בלט ניצול נועד של נקודות התורפה של מערך המטרה ובביצוען בלטו גמישות רבה, קור רוח ותושייה. כך, כאשר תוך כדי ההתקפה בפעולת "פארוק", שינה את תוכנית הפעולה, והשיג בכך גם את הפגיעה בשולת-המוקשים … בזכות מבצעיו הרבים, ובמיוחד בפעולת "פארוק" נענד ב"אותה גבורה" של צה"ל, ולאחר שנים מספר נתמנה מפקד חיל-הים".

על מבצע טיבועה של "אמיר פארוק" נודע לי בעת שהייתי בקאן. המתנתי אז לבואן של שלוש המכוניות המשוריינות, שנועדו לטיטו. המכוניות צריכות היו להגיע מפאריס, נהוגות בידי נהגים צרפתיים. מקאן אמורים היינו להעבירן, אני ושניים מעוזרי, ליוגוסלביה, דרך מילאנו וטריאסט.

בעת שנרשמתי במלון בקאן טלפנתי, כמנהגי, למשרדנו בפאריס כדי לקבל הודעות. אז נמסרה לי לראשונה הידיעה על טיבוע בתי האוניות המצריות. נאמר לי כי הידיעה שודרה בבי.בי.סי., אך לא היה לה אישור רשמי מהארץ. עוד בטרם ידעתי פרטים על נסיבות הטיבוע, הייתי בטוח ש"סירות יוחאי" הן שעשו את המלאכה. אך לא היו בידי כל פרטים מהימנים על מה שאירע ואם יש נפגעים.

באותו לילה חלמתי חלום-בלהות. בחלומי ראיתי את יוחאי יוצא עם חבריו להתקיף את אוניות הצי המצרי, ברגע המכריע לא פעל המנגנון, הלוחמים שלנו נהרגו או נשבו ואני עומד לדין צבאי. המחשבה שעלתה במוחי בחלום הייתה שאין לי מוצא אלא להתאבד. התעוררתי שטוף זיעה קרה עם מועקה כבדה מאוד בלב. מאוחר יותר נודע לי כי האבידה היחידה בפעולה הייתה סירת האם, "אסתר", אך איש מן הלוחמים לא נפגע.

המכוניות הגיעו מפאריס מאוחר בלילה. למחרת בבוקר יצאנו בהן לכיוון מילאנו. הגעתי הביתה לפנות ערב, עייף, רצוץ ומדוכא. והנה, בהיכנסי לביתי שמחה וששון. קפריוטי ואישתו המתינו לי וגביעי שמפניה בידיהם. לאחר החודשים הקשים והמפרכים שעברו עליו, הוא קיבל חופשת-מולדת, בא למילאנו ודבר ראשון שם פעמיו עם אישתו לביתנו, כדי לספר לי ממקור ראשון - המבצע הצליח. קפריוטי נפל על צווארי בחיבוקים ובנשיקות, וסיפר לי בהתרגשות עצומה את כל פרטי המבצע. הוא עצמו לא השתתף בפעולה (הדבר הכאיב לו מאוד, ועד היום לא מחל על העלבון שעלבו בו), אך ידע עליה, כמובן, הכל והיה שמח בניצחוננו כאילו היה ישראלי.

לאחר שנים מספר סיפר לי פנחס ספיר, כי על-פי מידע שהגיע לישראל, היו על האוניות שטובעו קצינים, בנים למשפחות מיוחסות. חלק מהם נהרגו בהתפוצצות ואחרים טבעו. האבידות הללו פגעו קשות במוראל של המנהיגות המצרית. להערכתו של בן-גוריון, תרמה פעולה זו של "סירות יוחאי" כדי לשכנע את המצרים לחתום על הסכם הפסקת האש עם ישראל.

spacer


Mambo is Free Software released under the GNU/GPL License.
spacer