spacer
spacer



spacer
 
תפריט
שער
בפתח הספר
פרקים 1-5
פרקים 6-10
פרקים 11-15
פרקים 16-21
פרקים 22-26
אחרית דבר
גלרית תמונות
גלרית מסמכים
חיפוש
 
שער arrow פרקים 16-21 arrow פרק 18 - יהודים תמורת צינורות נפט

פרק 18 - יהודים תמורת צינורות נפט
השמועה על העסקה היוגוסלבית ועל הפירות המדיניים והכלכליים שהניבה הגיעה למשה אגמי, יועץ צירות ישראל ברומניה, ובפועל, האיש מספר אחד בצירות. אגמי, איש כפר גלעדי ומן הפעילים המסורים של הבריחה וההעפלה, הקדיש באותה תקופה את כל מעיניו לשאלה כיצד לחלץ את יהודי רומניה מן הכלא הקומוניסטי ולהביאם לישראל. יחסי ישראל-רומניה היו אז בשפל המדרגה. לאנשי הצירות הישראלית לא היו כמעט קשרים עם השלטונות. הציר הרומני עזב את ישראל בלי שטרח אפילו לקיים את הכללים הבסיסיים של הפרוטוקול הדיפלומטי ולהודיע על כך למשרד-החוץ. ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון, תרם גם הוא תרומה לא-מבוטלת ליחסים צוננים אלה, בכנותו מעל במת הכנסת את שרת-החוץ הרומנית, אנה פאוקר, בכינוי "בת הרב" (אביה, יהודי חרדי, התגורר אותה עת בישראל).

כששמע אגמי על התפתחות היחסים שלנו עם יוגוסלביה, עלה בדעתו שאולי ניתן לחזור על המבצע הזה גם ברומניה. הוא מהיר להתקשר אלי, וכתוצאה מקשר זה נולדה ה"עסקה" של "יהודים תמורת צינורות נפט", אשר תודות לה חולצו רבבות יהודים.

בטרם אספר את סיפורי אביא את עדותו של אגמי, כפי שנמסרה לספר זה.

מספר אגמי: "מייד עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין רומניה, נתמניתי יועץ הצירות. הגעתי לבוקרשט עוד לפני שהגיע הציר, ראובן רובין. יציאתי לרומניה הייתה תוצאה של פגישה בין נציגים ישראליים לבין אנה פאוקר. כששאלה אותה אנה פאוקר מה ישראל רוצה, הם השיבו לה: 'אנו זקוקים לנפט וליהודים'. התשובה שלה הייתה: 'שיבוא משה אברבוך (זה היה שמי הקודם) ויהיו יהודים'. אני שירתתי אז במטה חיל האוויר בתפקיד חשב. שר-החוץ, משה שרת, קרא לי ואמר: 'אתה צריך לעוף מייד לרומניה'. נעניתי, כמובן, לפנייתו ויצאתי לשרת כיועץ בצירות ישראל ברומניה. למרות הבטחתה של אנה פאוקר לא קיבלנו יהודים, על-כל-פנים לא היקף שרצינו.

"הרקע לבקשתה של אנה פאוקר כי אני אבוא לרומניה נעוץ בעובדה, שהייתי מוכר בארץ זו מפעילותי בה במסגרת עלייה ב', בין השנים 1944 ו-1947. הגעתי לבוקרשט באוקטובר 1944 ופגשתי שם את אנשי 'המוסד' וכן את הצנחנים, שצנחו בעת המלחמה - שייקה דן, ברוך קמין, ריקולו פסקו, צבי ברגר ואליעזר מנו. ברומניה הייתה תשתית טובה של ארגונים ציוניים וזו הסיבה לכך שהצנחנים, שצנחו בארץ זו, מצאו בסיס-פעולה מצויין. כולנו נרתמנו לעבודה והצלחנו לארגן ארבע אוניות עולים, ביניהן שתי ה"פאנים" המפורסמות - "פאן קרשן" ו"פאן יורק". במקביל, פיתחנו רשת בריחה ליוגוסלביה ומשם לאיטליה וכן לאוסטריה דרך הונגריה. הפעולה התבססה על היוזמה הספונטנית של היהודים, אך גם על סיוע מצד השלטונות. יציאת יהודים בהיקף כזה הייתה בלתי אפשרית אז בלי שיתוף השלטונות.

"הקמתה של צירות ישראל ברומניה עוררה תסיסה עצומה בקרב יהודי ארץ זו. הצירות שכנה ברחוב קטן באזור שקט - כמעט מן היום הראשון שבו נפתחה הצירות, החלו לנהור אלי המוני יהודים, כדי להגיש בקשות עלייה לישראל. הגיעו דברים לידי כך, שהרחוב התמלא יהודים, אלפים ואולי עשרות-אלפים. מחלון הצירות ניתן היה לראות ים של אנשים. לא היה אפשר לארגן אפילו העברה מסודרת של הבקשות, ורבים מן היהודים הטילו את טופסי הבקשות מעבר לגדר, אל חצר הצירות. התופעה הזו הייתה ביטוי לכמיהה העצומה של יהודי רומניה לעלות לארץ. אני זוכר שנקראתי אז ארצה לישיבה מיוחדת של הממשלה שדנה בנושא. השלטונות הרומניים הודאגו מהתעוררות היהודים ובמיוחד הוטרדו מכך פקידים בכירים יהודים, שמילאו תפקידי-מפתח רבים בהיררכיה הקומוניסטית. היה ברור שכדי לפרוץ את השערים, צריך למצוא דרכים חדשות.

"במסגרת היחסים המסחריים שלנו עם הרומנים (קנינו אצלם נפט ומלח) הכרתי את סגן-השר לסחר-חוץ, אברמוביץ' שמו. יהודי בעל מוזרויות מנטליות, שכמו כל יהודי הממלא תפקיד היררכיה הקומוניסטית עשה כל מאמץ כדי להפגין את התכחשותו לעם היהודי. למרות זאת חיפשתי דרכים לרכוש את אמונו ולהדק את הקשר עמו, אם לא מתוך נאמנותו לעם היהודי הרי לפחות מתוך נאמנותו לממונים עליו. הגיעה אלי שמועה שהרומנים סובלים ממחסור בציוד חיוני בתעשיית הנפט וחשבתי שאולי מכך תצמח לנו הישועה. נפגשתי עם אברמוביץ' והצגתי לפניו את השאלה אם הם, אכן, סובלים ממחסור בציוד האמור. הוא השיב לי: 'נכון. הציוד הזה חסר לנו'. השבתי לו (בלי שהיה לי כל בסיס עובדתי לכך): 'אנחנו נוכל אולי לעזור לכם, אך אנחנו זקוקים ליהודים'. תשובתו הייתה: 'זה לא בתחום שלי'. השבתי לו: 'אני אברר במה אנחנו יכולים לעזור לכם, אבקש ממך לברר במה אתם יכולים לעזור לנו'.

"באותה תקופה היה אמברגו אמריקני על אספקת סחורות אסטרטגיות למדינות שמעבר למסך הברזל. ציוד לקידוחי נפט נכלל ברשימה האסורה. באותה שיחה עם אברמוביץ' התחייבתי, שאנחנו נעשה לשבירת האמברגו הזה. ידעתי כי יש רק יהודי אחד שיכול לבצע זאת, אפרים אילין. לא הכרתי אמנם את אילין פנים אל פנים, אך שמעתי רבות, מפני אהוד אבריאל ושייקה דן, על מה שחולל ביוגוסלביה - ואכן, לאחר זמן מה הגיע אילין לרומניה וקיים שורה של פגישות ופעילויות אינטנסיביות. אני לא השתתפתי בפגישות הללו, שכן אסור היה שישראל הרשמית תהייה מעורבת בפעילות כזו. אך דבר אחד אני יודע: בסופו של המאמץ הזה קיבלו הרומנים את הצינורות שהיו זקוקים להם, ואנו קיבלנו את ה'סחורה' שלנו, היקרה מפז. רבבות יהודים שעלו ארצה".

על האווירה, ששררה בצירות ישראל ברומניה באותה תקופה, מספרת אסתר רובין, אלמנתו של הצייר ראובן רובין, שהיה הציר הישראלי הראשון ברומניה: "הרומנים לא ידעו תחילה איך לאכול אותנו. זמן קצר לפני כן השתחררנו מן השלטון הבריטי והם לא ידעו לאיזה מחנה לשייך אותנו. באירועים רשמיים לא ידעו היכן להושיב אותנו - ליד הצ'כים או ליד האמריקנים. לבעלי היו קשרים אישיים טובים מאוד עם אנה פאוקר, והוא הרבה להיפגש עמה בארבע עיניים. לפני שיצאנו לרומניה, נודע לו שאביה מתגורר בשכונת בורוכוב בתל-אביב. הוא הלך לבקר אותו, ואפילו הכין רישום של דיוקנו, כדי להגיש אותו לבתו. האב היה רב אדוק מאוד. אבל אנה פאוקר לא הזכירה את אביה, כאילו אינו קיים כלל. מאוחר יותר, כשהתחילו הצרות שלה, האשימו אותה גם בכך שהיו לה קשרים הדוקים עם השגריר הישראלי. אחד מראשי המשרד לסחר-חוץ ברומניה, שהיה בעל סמכויות גדולות מאוד, היה ידוע כקומוניסט אדוק וכ'כלב' אמיתי. באחת הפגישות בינו וצוות עוזריו לבין בעלי ועוזריו, פנה אותו רומני אל בעלי וביקש להיכנס עמו לחדר הסמוך לשיחה בארבע עיניים. לאחר שהשניים הסתגרו שאל הרומני את בעלי: 'אמור לי, אתה מאמין שהנגב יישאר בידינו?' נתברר שהאיש יהודי.

פרטים על עסקת הצינורות של אילין איני יודעת. אבל אני זוכרת שבעלי התרשם מאוד מן האופן, שבו אילין ביצע זאת והוא כיבד אותו מאוד על כך. הוא אמר שזה היה דבר גאוני. אילין עמד בלוח הזמנים בדייקנות ותרם תרומה רבה למדינת-ישראל. בעלי היה מלא התפעלות מכך".

ובטרם אספר את סיפורי שלי, אביא גם את עדותו של שייקה דן באותו עניין.

מספר שייקה: "אלה היו שנים מרות ביותר. רומניה הייתה ארץ סגורה ומסוגרת ואיש לא יכול היה לדרוך על מפתן הצירות הישראלית. לפני השואה היו ברומניה כ-850 אלף יהודים ולאחריה נותרו כ-450 אלף, מתוכם עלו ארצה כ-380 אלף. העלייה הזו לא נעשתה מעצמה. באותן השנים הייתה לרומנים בעיה מאוד חמורה. האמברגו האמריקני על סחורות אסטרטגיות הציק להם מאוד, והם היו זקוקים בצורה נואשת לצינורות לקידוחי נפט. על רקע זה היו מוכנים ל'דיל'. איך נעשה ה'דיל' איני יודע בדיוק. מה שאני יכול לומר הוא שביום בהיר אחד נכנסה לנמל קונסטאנצה אונייה עם צינורות קידוח מאנטוורפן, שאותה ארגן אפרים אילין. תודות לכך ותודות לעוד דברים רבים אחרים הם נתנו לנו עשרות אלפי יהודים. זו הייתה פעולה על טהרת העסקיות - 'דיל'".

אכן, אין ספק שזה היה 'דיל', במלוא מובן המילה. בטרם ארחיב את הדיבור על מהלכה של ה"עסקה" הזו, אומר כמה מילים על הגוש המזרחי ועל הדרכים שבהם יכולה הייתה ישראל, לדעתי, למצוא מהלכים אליו. למותר לציין שאני רחוק כרחוק מזרח ממערב מכל מה שריח קומוניזם נודף ממנו. אף-על-פי-כן הצלחתי אני, ה"קפיטליסט", לקשור קשרים עם השלטונות הקומוניסטיים במדינות הדוקטורינאריות ביותר. הצלחתי בכך, כי דיברתי אליהם בשפה שהם מבינים אותה יותר מכל - שפת האינטרסים. המשטרים הקומוניסטיים מעמידים את האינטרסים בראש סולם-העדיפויות שלהם. רק לאחר מכן באה האידיאולוגיה. ואם אתה יודע לגלות מהו האינטרס שלהם וכיצד לספקו, יש סיכוי טוב שתקבל בתמורה דברים הדרושים לך למען האינטרסים שלך. המדינות הקומוניסטיות אינן בוחלות בעשיית עסקים עם המדינות המאוסות ביותר בעיניהן - החל בדרום-אפריקה וספרד של פראנקו, וכלה ברודנויות של דרום-אמריקה. אני משוכנע שמה שעשיתי בתחום שבו פעלתי, יכולה הייתה מדינת-ישראל לעשות בהיקף גדול עשרות מונים. כל מה שצריך היה לעשות הוא לחפש ולמצוא מה חסר לדוב הרוסי ולגרוריו ולהפוך קשרים עסקיים-אינטרסנטיים לגשר להשגת מטרותיה.

אך נחזור לעסקה הרומנית. ראשיתה, ככל הזכור לי, בביקור של אגמי בפראג, שם כיהן אהוד אבריאל כשגריר. אגמי הציג לפני אהוד את הבעיה ואהוד הוא שהפנה את אגמי אלי. נפגשתי עם אגמי בפאריס והוא שאל אותי: "האם אני יכול להתחייב לפני הרומנים כי נספק להם ציוד לקידוחי נפט, צינורות וטרקטורים?" השבתי מייד בחיוב. אחרי הניסיון שרכשתי ביוגוסלביה כבר לא היו לי ספקות בדבר יכולתנו להיענות לדרישה הזו. אגמי חזר לרומניה ולאחר זמן שב אלי ואמר: "הרומנים מעוניינים ומוכנים לעשות עסקה, אך הם אינם מאמינים שאנחנו יכולים לבצע אותה".

העסקה הרומנית נראתה לי בתחילה כתסריט חוזר של העסקה היוגוסלבית. אך עד מהרה נתברר לי כי מדובר באופרה אחרת לגמרי. כאן המקום לומר כמה מילים על ההבדל המהותי בין היוגוסלבים לרומנים. היוגוסלבים - אם ניתן לדבר בהכללה על אופי לאומי - הם גלויי-לב ולפעמים אף תמימים. כשהשבנו בחיוב על בקשותיהם, בעקבות פנייתו של שייקה דן, קיבלו את הדברים באמון. הם האמינו כי נשיג למענם את מה שביקשו, גם במקרים שלנו עצמנו היו ספקות. עם היוגוסלבים היה נעים לנהל משא-ומתן. תמיד העריכו מה שעשינו למענם והיו אסירי-תודה. יחד עם זאת, הייתה להם תחושת ערך עצמי וכבוד עצמי. שייקה סיפר לי פעם, שכאשר נותרו על החוף מטעני הכיסוי שהשתמשנו בהם למשלוחי הנשק, סירבו היוגוסלבים לקחת אותם לעצמם חינם. הגאווה מנעה מהם לקבל מאתנו מתנה זו, ובסופו של דבר נרקבו תפוחי-האדמה והושלכו לים.

הרומנים היו שונים בתכלית: חשדנים, תככנים, קנטרנים, עומדים על קוצו של יוד. ניהול משא-ומתן עמם היה קשה כקריעת ים-סוף, במיוחד כשהיו מיוצגים על-ידי קומוניסטים יהודים - קללה שאינה כתובה בתורה. היוגוסלבים, גם כשהיו קומוניסטים מסורים, היו בראש ובראשונה פטריוטים יוגוסלבים וחשבו מה טוב ליוגוסלביה. אך הקומוניסטים היהודים, שמילאו תפקידי מפתח ברומניה של אותה תקופה, היו יותר דתיים מן האפיפיור. במשא-ומתן עמנו מילאו תפקיד דסטרוקטיבי - לא רק מנקודת המבט שלנו, אלא גם מנקודת המבט של האינטרס הלאומי הרומני. הם לא היו מוכנים לתת ליהודים לצאת מרומניה משום שעצם נוכחותם של היהודים האומללים הללו, החלכאים והנדכאים, שסבלו כה רבות, נתנה צידוק לקיומם של הקומוניסטים היהודים בעמדות השלטון.

היה עוד הבדל חשוב ומכריע בין רומניה לבין יוגוסלביה. יוגוסלביה נכללה אמנם ברשימת הארצות, שהאמברגו האמריקני חל עליהן, אך האמריקנים רצו לסייע ליוגוסלבים להיחלץ מציפורני הקרמלין. אם לא עשו זאת בגלוי, הרי זה מפני שחששו מן התגובות בתוך יוגוסלביה עצמה ומתגובתה של ברית-המועצות. התפקיד שמילאנו ביוגוסלביה תאם, איפוא, במידה רבה את המדיניות האמריקנית, גם אם רשמית פעלנו נגד מדיניות זו. אין תימה שבסופו של דבר הצלחנו לשכנע את האמריקנים להתיר למהנדס ולמתכנן המפעלים ברסארד לצאת ליוגוסלביה ולקדם את הקמת תשלובת הפלדה בזרניצה.

שונים היו פני הדברים ברומניה. זו הייתה ארץ קומוניסטית קיצונית, ולא היה סיכוי שהמדיניות האמריקנית כלפיה תשתנה. היינו צריכים, איפוא, לפעול נגד מדיניותה של המעצמה שהייתה בת-ברית של ישראל. לי עצמי לא היו היסוסים וספקות בעניין. לנגד עיני עמד בראש ובראשונה השיקול הלאומי שלנו. כדי להציל יהודים הייתי מוכן לכרות ברית גם עם השטן. הלוואי שהעסקה השטנית שהציע אייכמן ב-1943, משאיות תמורת יהודי הונגריה, הייתה יוצאת אל הפועל. אז היו, אולי, ניצולים כמה מאות-אלפי יהודים.

האמריקנים לא הביאו בחשבון, בהחלטתם להטיל הסגר על הגוש המזרחי, את השיקול היהודי. אנחנו היינו חייבים להעמיד שיקול זה בראש הסולם. ידענו שבסופו של דבר ישיגו הרומנים את שלהם גם בלעדינו (רמת התחכום והידע שלהם עלתה לאין ערוך על זו של היוגוסלבים), ואם לא ננצל אנחנו את ההזדמנות ההיסטורית הזאת ולא נחלץ את היהודים שלנו, נהייה אחראים לבכייה לדורות.

התעוררו בקרבנו ויכוחים מרים בשאלה האם אנו רשאים ויכולים להסתכן בפעולה המנוגדת למדיניות האמריקנית. ראובן שילוח, שהיה אחד מאנשי המפתח במשרד-החוץ, התנגד בתוקף לעסקה. אהוד אבריאל, שייקה דן, שאול אביגור, יוסף ברטל וכמובן משה אגמי היו בעד. אני טענתי, כי אין לנו מנוס מלפעול לפי השיקולים והאינטרסים שלנו. לא מדובר כאן באיזו פעולת הברחה קטנה, אלא במעשה מדיני שאנו חייבים אותו לעצמנו, לשרידי השואה ולטבוחי הנאצים, שלא זכו לכך שמדינה יהודית תעמוד לימינם. לאחר שיקולים רבים והתלבטויות נפלה ההכרעה ואני קיבלתי אור ירוק לפתוח בפעולה.

באותה תקופה עגנה בנמל אנטוורפן אונייה, שבה עמדנו להטעין צינורות ומכונות-קידוח שרכשנו בגרמניה ואשר נועדו ליוגוסלביה. הסכמתי לעכב את הטענת הסחורה זו עד שיבואו נציגים רומנים לאנטוורפן, וייווכחו במו עיניהם שאנו מסוגלים לקיים את אשר אנו מבטיחים. נקבעה פגישה עם משלחת רומנית, שאמורה הייתה להגיע לבריסל ומשם לצאת עמי לנמל אנטוורפן. אני הייתי אותה שעה בפאריס וביקשתי מאנשי המשרד שלנו שם, שירכשו למעני כרטיס-טיסה לבריסל. הדבר היה ביום שבת ואנשי המשרד התקשו להעביר אלי את הכרטיס. סוכם שהכרטיס יופקד בדלפק של חברת "סאבנה" בנמל-התעופה.

כשהגעתי לנמל-התעופה לה-בורז'ה - הדבר היה ביום ראשון בבוקר, כשלושים דקות לפני המראת המטוס - נתברר שהיה קצר בתקשורת ואין כרטיס. כסף לא היה עמי (באותה תקופה היו חוקי מטבע-החוץ בצרפת חמורים ביותר) וכרטיסי אשראי לא היו נהוגים עדיין. בלית ברירה חזרתי למלון "קוניננטל", שבו התאכסנתי, כדי לקחת כסף שהפקדתי בכספת במלון. מן המלון נסעתי לתחנת-הרכבת, כדי לתפוס את הרכבת לבריסל. אך מעשה שטן - הרכבת זזה כמה שניות לפני שהגעתי. נזכרתי שבעת יציאתי מן המלון חצה חתול שחור את דרכי ובמתח, שבו הייתי שרוי, נתפתיתי להאמין כי החתום הוא שהביא לי את המזל הביש.

לא היה טעם להמתין לרכבת הבאה, הואיל וזו עמדה לצאת בשעה מאוחרת מכדי שאגיע לפגישה בזמן. החלטתי לנסות שוב את מזלי בנמל-התעופה, אולי עוד אמצע מקום במטוס הבא. שוב לקחתי מונית ודהרתי בה לנמל-התעופה, אך נתברר שהמטוס מלא. התקשרתי בטלפון לידיד, לצי וינקלר, יהודי רומני-הונגרי שהתגורר בפאריס ועשה לנו מדי פעם שירותים שונים. ביקשתי ממנו לסייע לי להגיע לבריסל במהירות האפשרית. הוא הציע שאשכור מטוס פרטי, הואיל וזו הדרך היחידה שנותרה כדי להגיע במועד (נסיעה במכונית לא באה בחשבון. לא היו אז עדיין אוטוסטרדות ונסיעה במכונית מפאריס לבריסל ארכה למעלה מחמש שעות).

וינקלר התקשר למשרד, שטיפל בהחכרת מטוסים. נתברר שהטייס יצא לטיול של יום ראשון, אך הם הבטיחו לנסות ולאתרו. מאמצי האיתור עלו יפה ותוך שעה קלה נמצאתי בשדה-תעופה קטן, דרומית-מזרחית לפאריס. כשראיתי את המטוס, שבו הייתי אמור לטוס לבריסל, נעתקה נשימתי. הוא נראה יותר כגרוטאה מאשר כמטוס כשיר, אך כבר היה מאוחר לשנות את התוכניות. המראנו, ותוך זמן קצר נתברר שהחתול השחור ממשיך, כנראה, לשבש את תוכניותיי. סערה עזה, שפרצה לפתע, טלטלה את המטוס וחשבתי שנשמתי פורחת. הטייס הודיעני, כי אין כל סיכוי להגיע במזג-אוויר כזה לבריסל והבעיה שלו היא עכשיו לא איך לנחות בבריסל, אלא כיצד לחזור לשדה שממנו המראנו. המטוס לא היה מצוייד באלחוט והטייס מצא בקושי את דרכו חזרה לשדה. כשנחתנו, בירכתי בלבי את ברכת "הגומל" ומיהרתי להתקשר שוב עם וינקלר.

כששמע וינקלר את אשר אירע, אמר לי: "לאחר כל התקלות שהיו לך, לא אתיר לך לטוס שוב. נצא יחד לבריסל במכונית שלי". טלפנתי לבריסל להודיע, כי לצערי לא אוכל להגיע לפני חצות. כשהגענו סוף-סוף לבריסל, מצאתי את הרומנים ממתינים בסבלנות בטרקלין המלון. הם לא אפשרו לי להתאושש מתלאות הדרך, ובו-במקוום קיימנו ישיבה ראשונה.

במשלחת הרומנית היו שלושה אנשים - שניים מהם יהודים שנמנו עם צמרת המשרדים הכלכליים ואחד גוי שהיה מהנדס נפט מנוסה, בונסקו שמו. בראש המשלחת עמד אברמוביץ', סגן-השר לסחר-חוץ, שעליו סיפר אגמי בעדותו. במהלך ביצוע העסקה עם הרומנים עתיד הייתי לאכול מרורים רבים מאברמוביץ' זה. לימים ערק מרומניה ובא אלי למילאנו לבקש את עזרתי. למרות רגש הדחייה, שעורר בי, עזרתי לו לעלות ארצה. אך הוא לא מצא את מקומו בארץ וירד לצרפת. (גורל דומה פקד את רוב אנשי הצמרת הקומוניסטית היהודית ברומניה. המשטר הקיא אותם מתוכו, חלק מהם ניסה להיקלט בישראל, וחלק ירד מהארץ).

סיכמתי עם אנשי המשלחת הרומנית כי נצא למחרת היום לנמל אנטוורפן, כדי להראות להם את הסחורה המונחת ליד הרציף, מוכנה להטענה. כשהגענו לרציף, ראיתי שעיניהם של הרומנים ממש כלות בראותם את הציוד שנזקקו לו כל-כך. אך אברמוביץ' היה מסוייג וביקש הוכחות שהציוד שייך לי. נפגעתי מחוסר אמון זה, אבל החלטתי להבליג. הפניתי אותו אל דה-פוסה טנגה, עמיל מכס שטיפל במטענים שלנו. אברמוביץ' לא התעצל ולא התבייש. הוא פנה לטנסה והלה אישר, כמובן, את בעלותי על הסחורה. הרומנים לא יכלו להסתיר את תדהמתם והתנצלו. לפני שנפרדנו, ביקשתי שיכינו רשימה מפורטת על הציוד שהם מעוניינים לרכוש - ויעבירו אותה אלי באמצעות צירות ישראל בבוקרשט. סיכמתי מראש עם אגמי שזה יהיה הנוהל. על-ידי העברת ההזמנה דרך הצירות, רצינו לקבוע את העובדה שמדובר פה בעסקה בעלת אופי פוליטי. לא רצינו להשאיר פתחון-פה לרומנים לטעון שבסך-הכל רכשו צינורות-קידוח מאפרים אילין, וכי אינם חייבים דבר למדינת-ישראל.

הרומנים חזרו לארצם ואני התחלתי בבדיקות יסודיות של כל הכרוך ברכישת הציוד. השלב הראשון היה לתת כיסוי רשמי לעסקים עם הרומנים. בדיסלדורף מצאנו חברה שנשאה את השם "קאתרינה" ועסקה בעבר במסחר שהפך גל חורבות בזמן המלחמה. הזמנו נייר מכתבים עם שם החברה ועם סמל מרשים של מגדל קידוח. מצויידים בנייר זה, פנינו לגורמים שונים ובדקנו קטלוגים ומחירים. המדובר היה באלפי טונות של צינורות במידות שונות, עשרות מתקני קידוח ואביזרים שונים. הרומנים, שלא כיוגוסלבים, היו בעלי מקצוע בחיפושי נפט וידעו בדיוק מה הם רוצים.

לאחר זמן-מה קיבלתי הודעה מאגמי, שאני מוזמן רשמית לרומניה לפגישה עם השר-הרומני לסחר-חוץ, יוגו רודלסקי, ועם ההנהלה הראשית של חברת הנפט הלאומית. מייד בהגיעי לרומניה נתקיימה הפגישה, הראשונה בשורה ארוכה של פגישות וישיבות. בראש הצוות הרומני עמד שר-המסחר והתעשייה. גבר נאה, כבן 45, פניו שחומות, איש מפלגה נאמן, שהתגורר שנים רבות ברוסיה ודיבר רוסית שוטפת. שליטתו ברוסית הקלה על התקשורת בינינו. לידו ישב יועץ, יהודי יליד טרנסילווניה, גיאלה שמו. הוא היה איש מפלגה אדוק וקיצוני, קשה-לב ומרושע, ובנוסף לכך גם חירש למחצה. (לימים סופר לי כי הוא מתחזה לחירש כדי שיכול לא לשמוע מה שאינו מעוניין לשמוע). כן היו בצד הרומני מומחים של חברת הנפט הלאומית "רומפטרול", אנשי-ביטחון, רומנים ורוסים, שרשמו כל מילה מן המשא-ומתן, וכן סגן-השר לסחר-חוץ, אברמוביץ'. מטעם צירות ישראל נכח בפגישה היועץ הכלכלי, יהודה אריאל (ליאון גולד) שכינוי-החיבה שלו בפינו היה "לייבוש". הוא היה יהודי מבוגר, יליד בוקרשט, איש תרבותי, טוב-לב, בעל ניסיון מסחרי רב ושליטה מצויינת בצרפתית.

הישיבה הראשונה הייתה רווית מתח. הבאתי בפניהם הצעות מפורטות של המוצרים ומחיריהם. למרות שהצעתי, למעשה, כל מה שדרוש ובמחירים סבירים, הם לא היו מרוצים. נראה שפשוט לא האמינו שאני מסוגל לממש את ההתחייבויות שנטלתי על עצמי. כשניגשנו לדון בתנאי התשלום, הציעו הרומנים לשלם בחיטה, תירס וכימיקלים. גם כאן הייתי מוכן ללכת לקראתם. המרת סחורה נדירה, שחסרונה היה מורגש גם במערב, במוצרים חקלאיים, אשר לא קל להיפטר מהם, אינה יכולה להיחשב כעסקת חליפין מסחרית הגיונית. אבל דבר זה אך הדגיש את האופי המדיני והבלתי-מסחרי של העסקה למרות שבשיחות עם אגמי סוכם שלא אעלה בינתיים באוזני הרומנים את הדרישה שלנו לעלייה. החלטתי ספונטנית לגלות בו-במקום את קלפי. אמרתי לבני-שיחי: "אנחנו רוצים עלייה". כשהזכרתי את השם המפורש, נפלה דממה בחדר. היה זה כאילו הנחתתי מהלמה על ראשיהם. היחיד שהגיב, לאחר שעה קלה, היה היהודי גיאלה. הוא אמר, בגרמנית: das ist kein exort artikel (זה אינו מוצר לייצוא). השבתי לו: "אתה חושב שהייתי מסכן עצמי בשבירת האמברגו האמריקני ומטריח עצמי לבוא לכאן כדי למכור לכם ציוד יקר-המציאות במחיר כזה תמורת תירס?"

המתח בחדר היה על סף התפוצצות. לייבוש גולד החוויר ורעד. מי שהפיג את המתח היה השר, שאמר: "נעזוב עכשיו את הבעיות הללו ונראה איך תבוצע האספקה". התחלנו לדון בפרטי העסקה הצעתי שנחתום חוזה שבו נקבע את תנאיה. גיאלה דרש שאמציא ערבות בנקאית לביצוע האספקה. אני דרשתי ערבות של בנק שווייצי למימוש התשלום. כאן קפץ גיאלה ממקומו והטיח לעברי: "בשביל מה צריך ערבות בנקאית? האם החתימה שלנו אינה מספיקה? האם אנחנו פיראטים?"

אינטואיטיבית חשבתי שהפעם צריך לנקוט יוזמה, שתקבע את עתיד היחסים בינינו. מול שפה בוטה והתנהגות וולגארית, יש צורך להשיב מנה-אחת-אפיים, אך במידה, בלי להגדיש את הסאה. על דבריו של גיאלה הגבתי בשילוב ידיים, כאומר: "אכן, כך הדבר". לייבוש כמעט התעלף, והאווירה הייתה כבר על סף פיצוץ. שוב התערב השר למען פשרה והציע שנפסיק את הדיונים ונסעד יחד ארוחת-צהריים. השר עשה מאמצים לקרב אותי ובמרוצת הזמן נוצרו בינינו יחסים של כבוד הדדי - אולי בזכות הלשון הרוסית שבה יכולנו לשוחח בחופשיות, ואולי בשל אופיו הנינוח. באחד הימים במהלך המשא-ומתן אמר לי, ספק ברצינות ספק בהלצה: "אילין, אולי תישאר ברומניה ותהייה ליועץ שלי?" אברמוביץ', שכמו כל קומוניסט יהודי אדוק היה חסר-חוש-הומור, העיר: "ספק אם המשכורת שתציע לו תספיק לו לקניית קאוויאר, שהוא רגיל לאכול בארוחת-הבוקר".

תחילה חשבתי שביקורי ברומניה יימשך שלושה-ארבעה ימים. אך המשא-ומתן המייגע הלך והתמשך ובסופו של דבר נשארתי כשלושה שבועות. בפרק זמן זה הלכה האווירה בשיחות והשתפרה. הגענו למסקנה שבתוקפנות לא נשיג מאומה. לא אומר שהתפתחו בינינו יחסי חיבה מיוחדים, אך אין ספק שהם השתכנעו ברצינות העסקה ועזרו לסיימה בהצלחה. והעיקר: ניתן היה לגשת לעבודה.

הרומנים היו עקשנים בניסוח סעיפים שונים של החוזה והציגו לפעמים תנאים בלתי-הגיוניים, שבנסיבות מסחריות רגילות בוודאי לא היו מקובלים, כך, למשל, דרשו כי בחוזה ייקבע במפורש שאת הכיסוי לתשלום - כלומר את תעודת המסירה של התירס - אקבל רק לאחר שהאונייה תפרוק את הציוד בנמל קונסטאנצה ולאחר שתיבדק על-ידי המומחים של "רומפטרול". זאת, למרות שהסכמנו שבדיקת טיב הציוד תיעשה באנטוורפן, לפני ההטענה, על-ידי חברה בין-לאומית לבדיקת טיב, כמקובל בעסקות כאלה. קבלת תנאי זה היה כרוך בסיכון עצום. הרומנים יכלו להימנע מתשלום בתואנה שהבדיקות העלו שהסחורה אינה עונה על דרישותיהם. יש לזכור, כי מדובר היה במשלוחים, שכל אחד מהם היה בשווי של מיליון עד מיליון וחצי דולר. אני הסכמתי לכל התנאים הקשים והבלתי-מקובלים האלה לא כאיש-עסקים, אלא כיהודי. שכן, ככל שתנאי העסקה היו קשים יותר ובלתי-סבירים, כן טושטש אופייה המסחרי והובלט אופייה הפוליטי. אם מדובר בביזנס, הרי איש בר-דעת אינו מוכן לתנאים כאלה. אך אם מדובר בעסקה שמשלמים תמורתה ביהודים, הרי שום תנאי אינו יקר וקשה מדי. מבחינה עסקית היה מדובר, מבחינתי, בהימור על כל הקופה כמעט. אך החלטתי על הימור זה בלי שמץ של היסוס.

בתום המשא-ומתן המתיש, שבמהלכו לא הייתה לי אפילו שהות להיוועץ בעורך-דין, נחתם חוזה ביני לבין "רומפטרול", חברת הנפט הלאומית של רומניה. החוזה קבע כי אספק לרומנים 10,000 טונות צינורות מסוגים שונים, בנוסף לציוד מכאני לקידוחי-נפט, וכן כמה עשרות טרקטורים "קטרפילר" מדגמי D-8 ו-D-9. הרומנים התחייבו לשלם בתירס, במחיר שהסכמנו עליו. נקבעו מועדי אספקה מחייבים, ואני ויתרתי על ערבות בנקאית.

לאחר חתימת החוזה טסתי לפראג, כדי לדווח לאהוד אבריאל, שהיה אז שגריר ישראל בצ'כוסלובקיה. בפראג המתינו לי הלל דן, שבא במיוחד מהארץ, ומאיר גירון. ישבנו בחדרו של אהוד בשגרירות והלל דן פתח את השיחה באומרו: "אפרים, ספר מה נשמע עם יהודי רומניה". ברגע שפתחתי את פי כדי להשיב נתקפתי היסטריה, וכל גופי רעד בעווית של בכי מר.

לא קשה להסביר תגובה רגשית חריפה כל-כך. משך כל המשא-ומתן, המסחרי כביכול, שמרתי על קור-רוח, חרקתי שיניים, כבשתי בתוכי את רגשותיי. כל העת ראיתי אמנם לנגד עיני את המטרה העיקרית - היהודים - אך ידעתי שכדי להשיג - מטרה זו, אני חייב לשחק את המשחק עד הסוף. עכשיו, כשעיקר המשימה כבר נראה מאחורי, לא יכולתי לכבוש את רגשותיי ופרצתי בבכי מר. אותה שעה נזכרתי ביהודים הרבים, שפגשתי בהם במהלך שהייתי ברומניה - פנים חרושות-סבל, לבושי בגדים בלואים, מיואשים. אך ראיתי בעיניהם זיק אחד של תקווה, המחזיק אותם בחיים, והוא הרצון לעלות לארץ. יותר משבכיתי על מה שעוללו לנו הגויים, בכיתי על מה שהקומוניסטים יהודים עושים לאחיהם. במהלך המשא-ומתן עם הרומנים לא היה לי ספק שהגורם העיקרי המונע עליית יהודים הם קומץ הקומוניסטים היהודים בצמרת הממשל הרומני. הם המחישו לי יותר מכל את הפסוק הידוע של הנביא: "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

לאחר שנרגעתי, אמרתי לבני-שיחי: "עכשיו הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהשיג תוצאות תוך זמן קצר".

ואכן, לא ארכו הימים והחלו מגיעים איתותים ראשונים שהרומנים מבינים היטב מה חלקם בעסקה. יהודים שהגישו זה מכבר בקשות יציאה ונואשו מלקבל תשובה, הוזמנו למשרד ההגירה וקיבלו היתרי יציאה. תחילה ניתנו ההיתרים בקילוח דק, אך אט-אט הוא הלך וגבר. האישורים הוענקו בכל חלקי רומניה, בערי השדה כמו בבוקרשט, והיה ברור שניתנה הוראה מלמעלה לפתוח את השערים. עוד בטרם הגיע קילוגרם אחד של צינורות קידוח לרומניה, כבר הגיע מספרם של מקבלי היתרי היציאה לאלפים.

ביטוי חשוב לא פחות לכך שהרומנים הבינו כי מדובר כאן בעסקה של סחורה תמורת יהודים, היה בשינוי היחס אלי. כשחזרתי לרומניה, כשלושה שבועות לאחר חתימת החוזה, התקבלתי בידידות רבה ובגינונים כמעט ממלכתיים. הרומנים הרעיפו עלי מתנות - קופסת קאוויאר במשקל שני קילוגרם, מתנת מיניסטריון החקלאות, חולצה ומפה רקומה לרעייתי צפירה ועוד. בדיונים עם אנשי המקצוע פג המתח, שאפיין את פגישותינו הראשונות, והמשא ומתן התנהל על בסיס של אמון הדדי. הם פנו אלי בכל מיני בקשות, שחרגו מן ההסכם הראשוני, ואני עשיתי כמיטב יכולתי כדי להיענות להן. פעם שלחו עם לייבוש, שבא אלי לביקור בצרפת, ארבעה קילוגרם קאוויאר. למרבית הצער, התקלקל הקאוויאר בדרך (לייבוש עשה את הדרך מבוקרשט לפאריס במשך 48 שעות בקרון שינה, שהיה מוסק יתר על המידה, ולא הייתה אפשרות לשמור על הקאוויאר בקירור). אני לא עמדתי בפיתוי, טעמתי ממנו ולקיתי בהרעלת קיבה.

בבוקרשט ביליתי שעות רבות בבניין הצירות שלנו. מה שראיתי שם מילא את לבי גאווה וסיפוק. מחלון הצירות יכולתי לראות את התור הארוך שלה יהודים, גברים נשים וטף, שבאו להסדיר את עלייתם ארצה. יהודים אלה הזכירו לי בחזותם את העולם, שהיינו נושאים על גבינו עשר שנים קודם לכן בחוף נתניה. אותם בגדים קרועים, אותו ריח כבד, אותה ארשת של סבל תהומי וגם אותו ניצוץ של תקווה. הייתי מסוגל לנשק כל אחד מהם, ולא פעם זלגו עיני דמעות כשהייתי עד מקרוב לגילויים של הסבל הנורא שעבר על העם היהודי בדור הזה.

פרשה אחת העיבה על רוחי באותה תקופה, שכנודע לי על מברק שנשלח מן הארץ, לפני שהחל המשא ומתן עם הרומנים. אנשי השגרירות בבוקרשט הראו לי את המברק הזה, לאחר שכבר היה ברור להם כי המבצע הצליח והשערים נפתחו. המברק המוצפן נשלח על-ידי ראובן שילוח ממשרד החוץ ונאמרו בו לערך הדברים הבאים (אני מצטט מן הזיכרון. כל מאמצי למצוא את המברק המקורי עלו בתוהו): "אילין יוצא לרומניה וחושב שיפתור את בעיית העלייה. אין לנו יסוד להאמין שיצליח. אל תזדהו איתו, אל תשתפו עמו פעולה, הימנעו מקשר ישיר עמו. אם יצליח, תבוא עליו הברכה. אם ייכשל, אל תגישו לו כל עזרה".

כאן המקום להבהיר יסוד חשוב נוסף, הקשור בכל העסקה הרומנית - יסוד הסיכון. המשמעות המעשית של הפיסקה במברק "אם ייכשל אל תגישו לו עזרה" הייתה, שעלול הייתי לסיים את הקריירה שלי בכלא, בלי שאיש יידע מה עלה בגורלי. עד כמה כל הפעילות שלי ברומניה הייתה על הגבול שבין הצלחה לבין כישלון, תעיד פרשת מעצרי בהדישלום, תחנת הגבול בין רומניה להונגריה.

הדבר היה באוגוסט 1949. נמצאתי במילאנו, כשהגיעה אלי הודעה בהולה מאהוד אבריאל: "ארוז מייד את חפציך ובו לפוקרשט, יש בעיות. הוויזה שלך נמצאת בקונסוליה הרומנית בברן". הדרך לברן ומשם לווינה הייתה רצופה תקלות, איחורים וטלטולים. כשהגעתי סוף-סוף לרכבת, שאמורה הייתה להסיע אותי מווינה לבוקרשט, ארבעים שעות נסיעה, הייתי סחוט תשוש. נכנסתי לקרון השינה והחלטתי לבלות את הדרך מווינה לבוקרשט בשינה. מסרתי את דרכוני ואת מפתחות המזוודה שלי לממונה על קרון השינה, וביקשתיו שיטפל בכל סידורי ביקורת הדרכונים והמכס ההונגרי בלי להעיר אותי.

הרכבת יצאה מווינה ב-8 בערב ואני שקעתי מייד בשינה עמודה, משוכנע שכשאתעורר, אמצא בבודפשט ער ורענן. ידעתי שבבירת הונגריה ימתין לי בתחנת הרכבת השגריר שלנו, בן-צור, שאמור היה להביא לי מזון להמשך הנסיעה. זה היה הסידור הקבוע בכל פעם שנסעתי בדרך זו לבוקרשט. אך לאחר מספר שעות העירו אותי דפיקות עזות בדלת תאי. הטון של הדוברים מעבר לדלת היה תוקפני ומאיים: "התלבש מייד, קח עמך את חפציך, אתה עצור".

הייתי מטושטש עדיין ולא הבנתי מה קורה. ידעתי שלא הזנחתי שום פרט חשוב. הייתה לי ויזה רומנית, שאותה קיבלתי בשגרירות הרומנית בברן. הייתה לי גם ויזת-מעבר הונגרית, שניתנה לי על סמך הוויזה הרומנית. לא הייתה כל סיבה לעצור אותי. ניסיתי להסביר זאת לשוטרים, שהתדפקו על תאי, אך לאחר כמה ניסיונות היה ברור שאין אל מי לדבר.

כשיצאתי מן הרכבת, נתברר כי אני נמצא בכפר על גבול הונגרי, הדישלום שמו. איש לא היה מוכן להסביר לי את סיבת מעצרי, וגם צעקותיי ואזהרותיי כי מעצרי עלול לגרום נזק חמור לדמוקרטיות העממיות (טענתי כי אני נוסע כדי להצטרף למשלחת מסחרית רומנית, היוצאת לישראל למשא ומתן מסחרי) נפלו על אוזניים אטומות.

הכניסו אותי לחדר גדול בתחנת הרכבת, נעלו את הדלת וזהו. כל הטראומות הקלסטרופוביות שלי מתקופת ישיבתי בכלא המרכזי בירושלים ניעורו מחדש. לאלה נוספו חרדה מפני האפשרות שפשוט איעלם ואיש לא יידע מה עלה בגורלי. נזכרתי בפרשת ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שעקבותיו נעלמו מעבר למסך הברזל. נזכרתי בעוד פרשיות רבות אחרות ומוחי החל לפעול בקדחתנות בחיפוש אחר פתח הצלה. ידעתי שהדבר החשוב ביותר הוא לחפש דרך להודיע למישהו בשגרירות שלנו בווינה, בבודפשט או בבוקרשט על מקום הימצאי.

כצעד ראשון החלטתי לערוך בדיקה כדי לברר את מידת החשיבות שמייחסים השוטרים למעצרי. דפקתי בדלת וביקשתי שיאפשרו לי לגשת לשירותים. הם נענו לבקשתי, אך שוטר ליווה אותי. דרכוני וחפציי נשארו, כמובן, בידיהם. ביקשתי לקנות לעצמי שתייה במזנון וגם זאת התירו לי, אך לא אפשרו לי לשלם. שתיתי על חשבון המדינה. כל הגילויים הללו, הליווי לשירותים, האיסור לרכוש לעצמי מצרכים מכספי, לא מצאו חן בעיניי, וציפיתי בחרדה לעלות השחר ולראשית החקירה.

ב-7 בבוקר לערך באו לחדר שבו הייתי עצור שני לובשי מדים ואדם לבוש אזרחית. אחד מהם דיבר גרמנית וקצת איטלקית והשניים האחרים דיברו רק הונגרית, שפה שאיני מבין אותה. חקרו אותי חקירת שתי וערב - מי אני, מה מעשיי, מה מגמת פני וכו'. החלטתי לספר את כל האמת על העסקים עם רומניה, בלי לציין,כמובן, את העובדה שתמורת הסחורות אנו מקבלים יהודים. שיקרתי רק בטענה שהעליתי, כי אני עומד להצטרף למשלחת מסחרית רומנית, היוצאת לישראל. קיוויתי שחוקרי יחששו לשבש את תוכניותיה של המשלחת,ינסו לברר פרטים ואז ייוודע לעולם היכן אני נמצא. אך נראה שחוקרי לא התרשמו מטענותיי ולא הראו כל נטייה לבדוק את אמיתות סיפורי.

איכשהו הצלחתי לחמם את האווירה ובשלב מסוים אמרתי: "תנו לי לצלצל לשגרירות שלי בבודפשט, כדי שיודיע לבוקרשט כי ידחו את הישיבות, שאני צריך להשתתף בהן". חוקרי התחילו, כנראה, להשתכנע שאיני מרגל או מהפכן. הם נענו לבקשתי ומסרו לידי מכשיר טלפון. תוך שניות היה על הקו בן-צור, השגריר שלנו בבודפשט. הוא שמח לשמוע את קולי וסיפר לי, כי אכן, חרד לשלומי. הוא המתין לי בתחנת הרכבת כדי למסור לידי אוכל. אך כשבא לתחנה, לא יכול היה איש להסביר לו היכן נעלמתי. הוא אמר לי: "אני רץ מייד למשרד הפנים ותוך זמן קצר אודיע לך על המצב".

ואכן, בתוך שעה קלה הגיע טלפון ממשרד הפנים ההונגרי וכל מעמדי השתנה. שוחררתי רשמית ונשאלתי אם אני רוצה להמשיך לבודפשט במכונית או ברכבת - בחרתי במכונית עם נהג, שהעמידו לרשותי, ותוך כמה שעות הגעתי לבודפשט. יצאתי בשלום מן ההרפתקה הזו, אך במשך כל התקופה, שבה הייתי עושה לילות וימים מעבר למסך הברזל, שימשה לי אותה פרשה לקח למה שעלול לקרות. בדיעבד, נתברר שהסיבה למאסרי הייתה נעוצה בטעות. מן הקונסוליה ההונגרית בברן העבירו לתחנת הגבול את פרטי הוויזה שלי, אך מסרו מספר שגוי. בארצות הגוש המזרחי עלולה הייתה טעות כזו, באותה תקופה, לעלות בהרבה שנות חיים.

במבט לאחור, כשאני מסכם את העסקה הרומנית, אני נדהם לגלות אילו סיכונים נטלתי על עצמי לא רק בכסף. מבחינה מסחרית העסקה הייתה הפסד, כפי שכבר ציינתי, שמימנתי אותו מחשבונית הפרטי. מבחינה אישית הייתי נתון כל העת תחת איום, וסכנת חיים שהם חלק בלתי נפרד של המציאות מעבר למסך הברזל. לא היה לי דרכון דיפלומטי, ואף לא דרכון שירות או כל תעודה אחרת, המקנה חסינות כלשהי. בכל נסיעותיי השתמשתי בדרכון רגיל וידעתי שאם אסתבך בצרה כלשהי, איש לא יעמוד לצדי. המברק ממשרד החוץ בירושלים הוכיח בדיעבד כי חששותיי לא היו מופרכים.

כשניגשתי לממש את החוזה עם הרומנים, נתברר לי כי ניצבים בפני קשיים רבים. צריך היה להשיג את הציוד לפי הדרישות המדוייקות, לוודא שהוא נמצא במלאי ומוכן למשלוח, לקבל רשיונות ייצוא בגרמניה תוך הסתרת היעד האמיתי של הסחורה, למצוא ספינה מתאימה ולהתגבר על עוד עשרות פרטים הקשורים במשלוח. צריך היה גם לבנות את העסקה כך שלא נשקע בהפסדים כבדים מדי.

לפי ההסכם, היינו צריכים לספק את הציוד לרומנים במחיר נמוך מאוד. אילו היינו משלמים תמורתו בדולרים בשער הרשמי, היינו עלולים להפסיד מאות-אלפי דולרים. השער הרשמי של הדולר היה 2.80 מארק ואילו בשוק השחור ניתן היה להמיר את הדולרים ב-17 עד 20מארקים. לא היה כל קושי להמיר את הדולרים במארקים שחורים ולשלם בעד הסחורה במזומן. הבעיה הייתה איך להשיג רשיון יצוא לעסקה, בכלל, ובפרט כשזו בוצעה בכסף שחור.

הציוד נרכש והובא לנמל דיסבורג שעל נהר הריין כדי להטעינו ולשלוח אותו לאנטוורפן בטראנזיט (בטענה שהיעד הסופי שלו הוא אחד מנמלי המזרח-התיכון). הגרמנים הקפידו במיוחד לוודא שהמשלוח מכוסה באשראי דוקומנטרי, במטבע-חוץ, ושהרכישה נעשתה במחיר סביר ובשער הרשמי. לאחר מכן נבדק הציוד בשבע עיניים על-ידי שלטונות הכיבוש האמריקניים, כשהבדיקה שלהם היא בעיקר מן ההיבט הפוליטי: למי נועדה הסחורה ולאיזו מטרה. אולם בלי רשיון ייצוא לא היה אפשר לשכור את הספינה ולקבל היתר משלטונות המכס להטעין את הציוד.

כאן נקטתי צעד פיננסי מתוחכם. את הסחורה רכשנו, כאמור, במזומן ובמארקים שנקנו בשוק השחור. אך במקביל פתחתי אשראי דוקומנטרי בבנק שווייצי לטובת הפירמה המדומה "קאתרינה", שכביכול מכרה את הסחורה לקונים בישראל, בטורקיה, ביוון, במצרים ובמדינות אחרות. במכתב האשראי נקבע שהכסף ישוחרר כנגד המסמכים הבאים:

· שטרי מטען של הצינורות ·

· תיאור מפורט של המטען ·

· תעודת המקור ·

· תעודת בדיקה של טיב הסחורה, שתינתן על-ידי גוף מסוים (שאת שמו נטלתי "מן ההפטרה") ·

על סמך אישור הבנק הגרמני בדבר קיומו של אשראי דוקומנטרי, היינו מקבלים את רשיון הייצוא על שם חברת "קאתרינה". על סמך רשיון הייצוא ניתן לספינה לצאת את גבולות המדינה ולהפליג לאנטוורפן, ומכאן ואילך הייתה העסקה צריכה כאילו להתגלגל עד למימוש מכתב האשראי. אך לא הייתה לנוכל כוונה שמכתב האשראי אכן ימומש. לכן מסרנו לבנק את כל התעודות הנדרשות, פרט לתעודת בדיקת הטיב. את המסמכים היינו מגישים לבנק הגרמני כמה ימים לאחר הפלגת הספינה ואחרי שכבר עברה את הגבול. בהיעדר תעודת בדיקת הטיב היה הבנק מעכב את שחרור הכסף. בינתיים היה פג תוקפו של האשראי, הכסף היה חוזר לבנק השווייצי, והסחורה עצמה נמצאה בינתיים מחוץ לגבולות גרמניה. השיטה פעלה ללא דופי, עד להשלמת העסקה כולה, שבמהלכה סיפקנו לרומנים כעשרת אלפים טונות צינורות וציוד רב אחר. ברור שלא היה אפשר לנקוט בתחבולה הזאת לעולם. תוך שנה לכל היותר היה מתגלה שמשלוחים מסוימים עזבו את גרמניה עם רשיונות לייצוא, שניתנו על סמך אשראים שלא נפדו. אבל גם אם היו השלטונות הגרמניים צריכים עוד לחפש את אותה חברת "קאתרינה", ובמקרה הטוב מגיעים לכתובתה שברחוב ההרוס בדיסלדורף, כשהעסקה כולה הייתה כבר מאחורינו.

עם השלטונות הגרמניים (ליתר דיוק שלטונות הכיבוש האמריקניים) הצלחנו להסתדר בקלות יחסית. מה שאין כן עם הרומנים. מייד עם השלמת ה חלק הראשון של העסקה, שהסתכם בכ-5,000 טונות צינורות, בנוסף לעשרות טונות של ציוד אחר, לקחתי עמי את כל המסמכים וטסתי לבוקרשט. באותה תקופה סיים אגמי את שירותו ואהוד אבריאל עבר לכהן בבוקרשט כציר. (הוא עשה זאת תוך ויתור על מעמד גבוה יותר של שגריר בצ'כוסלובקיה והונגריה בשל החשיבות הרבה, שייחס לענייני העלייה מרומניה).

כשהגעתי לבוקרשט, חשתי כי צפרדעים רבות רוחשות בבטני. הנוהל ברומניה הוא שבהיכנסך למדינה אתה מגיש את דרכונך לשלטונות כדי לקבל רשיון יציאה. ידעתי שלא אוכל לצאת מרומניה כל עוד הספינה עם הצינורות, שבה היו מושקעים למעלה מ-900 אלף דולר, לא תגיע לקונסטנצה.

יצאתי מבוקרשט לקונסטנצה עם מספר מלווים רומנים. התאכסנו במלון מדרגה ד' (זה היה המלון הטוב ביותר בעיר) וחילקתי את חדרי עם שלושה אנשים. המתנו לבואה של הספינה. מאוחר יותר נודע לי מפי הקברניט השוודי, כי בטרם נכנס לנמל, עלו על סיפונה חמישה-שישה אנשי ביטחון, ודרשו לפתוח את המחסנים כדי לבדוק את תכולתם. רק לאחר ששוכנעו כי הספינה מובילה צינורות, היא הורשתה להיכנס לנמל. במה חשדו הרומנים? ממה חששו? - לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של משטרים טוטאליטאריים.

כשהתחילו לפרק את הצינורות, הרומנים ממש רקדו משמחה, אך מוחם לא פסק מלהמציא תחבולות כדי להוריד משהו מן המחיר. מדי פעם גילו איזה פגם שולי בסחורה וביקשו לפסול אותה, או לשלם עבורה פחות. אני החלטתי לשחק עמם את המשחק עד הסוף. התעקשתי על כל פריט שניסו לפסול והבעתי נכונות לקחת בחזרה סחורה "פגומה" לאנטוורפן.

בספינה הראשונה הבאנו ביוזמתנו, בנוסף לצינורות, כמה אביזרים וציוד קידוח שלא נכללו בהסכם המקורי, ולפי הערכתי הרומנים נזקקו להם. אך הרומנים העמידו פנים כמי שאינם מעוניינים כלל בציוד הנוסף. ביקשתי להחזירו לאנטוורפן. כאן אמרו הרומנים: לא. כדי להוציא את הציוד מתחום רומניה, יש צורך ברשיון ייצוא. ניהלתי עמם מיקוח קשה, ולבסוף הסכימו לקנות גם את הציוד הזה, אבל במחצית המחיר. ראיתי על פניו של המומחה של חברת הנפט הרומנית, בונסקו שמו, עד כמה הוא מתבייש בהתנהגות חבריו. הוא אף רמז לי שלא לוותר. אך נאלצתי לוותר בלית ברירה.

כעבור זמן הגיעה ספינה נוספת עם 5,000 טונות ובכך הושלמה התחייבותי במסגרת החוזה. יוקרתי ברומניה הרקיעה שחקים, אך לא תורגמה לשפת התשלום.

לפי ההסכם היו הרומנים צריכים לשלם לי בתירס. אבל כשהגעתי לבוקרשט בעקבות טלפון בהול של אהוד אבריאל, נתברר לי כי חלום הבלהות של מכירת סחורה בערך של קרוב למיליון דולר, בלי לקבל תמורתה פרוטה, עומד על סף התגשמותו. הרומנים הודיעו לי חד וחלק: אין לנו תירס מן העונה הנוכחית, המתן ליבול הבא. ידיד רומני סיפר לי מאוחר יותר את הרקע לעניין. הרוסים שלחו לקונסטנצה אונייה, כדי להטעין מטען מסוים. הואיל והמטען לא היה מוכן, הם ערכו סיור בנמל. כשגילו במהלך הסיור את התירס, שהיה מיועד לי, וחלק מהצינורות שהבאתי (ואשר-הרומנים טרם הספיקו לשולחם לשדות הנפט בפלוישטי) הטעינו את הסחורה על האונייה והסתלקו כלעומת שבאו, בלי שהרומנים העזו לפצות פה.

הרומנים התנצלו על שאינם יכולים לקיים את חלקם בהסכם והציעו לפצות אותי בריבית. הקמתי צעקות ותבעתי תשלום מיידי ובמזומן, בצירוף סכום נוסף כפיצוי על הנזק, אשר נגרם לי כתוצאה מכך שכבר מכרתי את התירס לצד שלישי וחכרתי אונייה להעברתו. הרומנים היו נבוכים ולבסוף הסכימו לשלם את הפיצוי הנדרש בתשלומים לכמה חודשים. הגשתי להם חשבון מפורט על התירס, על האיחור, על הנזקים כתוצאה מביטול המשלוח. בקיצור - "חשבון רומני".

ראשי "סולל בונה", הלל דן ומאיר גירון, שותפי בעסקה (במסגרת חברת "הדד" שהקמנו למענה), נבהלו מהודעתו של אהוד על אי-יכולתם של הרומנים לשלם.הם יעצו לי: "אל תמתח יותר מדי את החבל. אנחנו נמצאים בידיהם". הם אף הציעו למכור את חלקם בעסקה, והיו מוכנים להפסיד 50 אחוז, ובלבד שייצאו ממנה לשלום. דחיתי את ההצעה ודרשתי שיילכו איתי עד הסוף.

הסיפור נסתיים בכי טוב. הרומנים הסכימו לשלם בדולרים, חלק במזומן והשאר בתשלומים. את הכסף הביא לי למילאנו, בתו מזוודה, הנספח המסחרי הרומני ברומא. על היתרה נתן הבנק הממלכתי הרומני ערבות בבנק איטלקי. עשיתי נכיון של הערבות בתנאים המקובלים, וכך מימשתי את כל הכסף. שילמתי ל"סולל בונה" את חלקו ובכך נסתיים הצד הכספי של העסקה.

החלק האחר והעיקרי - "התשלום" ביהודים תמורת הצינורות - המשיך להתבצע פרק-זמן ניכר לאחר מכן, ואני חייב להודות שהרומנים עמדו בדיבורם. מי שגרם לתקלות שצצו בדרך היה הצד הישראלי דווקא.

הרומנים ארגנו את יציאת היהודים מרומניה באורח מושלם. האונייה "טראנסילוואניה" הועמדה לרשות העולים והפליגה בקביעות בקו קונסטנצה-חיפה. הסוכנות היהודית שילמה 50 דולר דמי נסיעה לכל עולה - סכום סביר לכל הדעות. אך מישהו במשרד החוץ, שלא הבין עד כמה עדין מרקם היחסים עם רומניה, נקט יוזמה מטומטמת וגסה. הוא שיגר, בלי תיאום מוקדם עם הרומנים, אונייה ישראלית, כדי שגם זו תסיע יהודים לישראל. התגובה של הרומנים הייתה אלימה, חד-משמעית, ובניגוד לחוק הבין-לאומי. האונייה הישראלית לא הורשתה אפילו להיכנס לנמל וחזרה לחיפה כלעומת שבאה. לאחר מכן יזם מישהו במשרד החוץ משלוח חומר תעמולה ציוני ב"טראנסילוואניה". הוא לא הביא בחשבון שעל האונייה נמצאים אנשי ביטחון רומנים הבודקים כל מטען עוד בטרם הגיעה לקונסטנצה. התוצאה הייתה מאסרו של פקיד יהודי מקומי של הצירות, אשר בא לקונסטנצה לקבל את החומר. אני זוכר היטב את דמותו של יהודי זה, שהכריז לא פעם כי יהיה האחרון שייצא את רומניה, כמו רב-חובל הנוטש אחרון את הספינה הטובעת. אך הוא לא זכה לנטוש את הספינה הטובעת ולא יצא מעולם מרומניה. עקבותיו נעלמו.

תקופת העסקה הרומנית זכורה לי כאחת התקופות המרגשות והמסעירות של חיי. הסיבה לכך נעוצה אולי בעובדה, שבפרשה זו ראיתי לנגד עיני וחשתי באורח פיסי ממשי את הקשר ביין מעשי לבין המטרה העליונה, שאליה חתרתי. לא עסקתי כאן באורח מופשט למען "העם היהודי", אלא למען יהודים בשר ודם, בשר מבשרי ועצם מעצמי. דומה שבפרשה זו מיציתי מתוכי את כל האהבה שרחשתי ליהדות מזרח-אירופה, אהבה שאותה ספגתי בילדותי מבית אבא בחארקוב ומאוחר יותר מזאב ז'בוטינסקי בפאריס ובליאז'. בפרשה זו נתתי גם ביטוי ופורקן לתסכול הנורא שחשתי אני וחשו אחרים, על חוסר המעש שלנו בעת השואה, כשיהודים עלו על המוקד לנגד עינינו ואנו היינו חסרי אונים לפעול למענם. מראה התורים הארוכים של יהודים ליד צירות ישראל בבוקרשט ילווה אותי עוד שנים רבות. וכמוהם תמונות רבות, שבהן נתגלמה הטרגדיה היהודית הנוראה של דור התקומה והשואה.

באחד הימים בא יהודי לבניין הצירות וביקש לראות אותי. הוא לא ידע בדיוק מי אני, ורק שמע על "יהודי ממילאנו, שהצליח לקנות את השלטונות הרומניים יהודים תמורת צינורות נפט". האיש ביקש להביע לי את רחשי תודתו ולהעביר לידי שי אישי: שלושה ספרים של זאב ז'בוטינסקי בשפה הרוסית- הספר "אלטלנה", ספר שירים וספר סיפורים - עותקים של מהדורה נדירה, ממוספרת וחתומה בידי ז'בוטינסקי שראתה אור בפאריס. את האוצר היקר הזה, הצליח היהודי לשמור מן הימים הרחוקים שלפני השואה. אהוד אבריאל גילה רגישות לחשיבותו של השי לנותן המתנה ולמקבלה. אהוד ארגן מעין מסדר חגיגי בצירות, בנוכחות רוב הסגל, והספרים נמסרו לידי. מאז הם שמורים בספרייתי. בבוא היום אתרום אותם לספרייה הלאומית או למכון ז'בוטינסקי.

תמונה אחרת, הזכורה לי מאותה תקופה, נסתיימה באורח טרגי. באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, התפרץ לביתי במילאנו יהודי, רוטמן שמו, ואמר לי בהתרגשות עצומה: "אתה חייב להציל אותי". נתברר כי הוא היה פקיד בכיר במחלקת ייצוא החיטה של מיניסטריון המסחר הרומני (הוא עצמו היה בעבר סוחר תבואה גדול), שנשלח לאירופה לנהל משא ומתן מסחרי, לא עמד בפיתוי וערק. הוא קיווה כי הרומנים יאפשרו לאחר מכן לבני משפחתו לצאת ולהצטרף אליו. אך הם החזיקו בהם כבני ערובה. הוא אמר לי: "שמעתי שיש לך השפעה על הרומנים. אתה מוכרח לשחרר את אישתי וילדי". לי היה קשה להתפתות לבקשות כאלה.ה רומנים אמנם חיכו לרגע שבו אפנה אליהם בבקשת עזרה אישית, ולא עם רמזו ואף אמרו גלויות ש"אם יש לך מישהו שאתה מעוניין בו, רק תאמר את השם והעניין יסודר". אלא שאני ידעתי כי ברגע שבו אעלה בקשה שכזאת, אציל יהודים בודדים ואפסיד את הרבבות.

לא יכולתי להסביר לאותו יהודי את שיקולי. כשאמרתי לו שנבצר ממני לעזור לו, הוא השליך עצמו על הרצפה, מרט את שערות ראשו ודומה היה שהנה הוא מתאבד לנגד עיני. הבטחתי לו לסייע כמיטב יכולתי. אך עוד בטרם עשיתי משהו בעניין, נודע לי כי האיש עלה על אונייה בדרך לישראל, ובלילה שלפני העגינה בחיפה איבד עצמו לדעת בקפיצה לים.

מן העסקה הרומנית היה לי רווח נוסף, שהתגלם בדמותה של פאולה זינגר, לשעבר מזכירת ההנהלה של "רומפטרול", שהכרתיה במהלך עסקת הצינורות. לאחר שעלתה ארצה, הייתה מראשוני העובדים במפעלי "קייזר אילין". פאולה הייתה מזכירתי, ובעשרים שנות עבודתה אצלנו, הפכה "פופי" (כך כינינו אותה דרך חיבה) ליותר מבת בית במשפחתנו. צפירה טוענת תמיד, כי יש לי, כנראה, מלאכים פרטיים השומרים את צעדי, אחרת אין להסביר את העובדה שיצאתי בשלום מסכנות רבות כל כך. אם יכול מלאך להתגלם בדמות בשר ודם, הרי "פופי" הייתה מלאך כזה - מלאך השותף בעובדת היצירה, מלאך המגלה אינסוף של מסירות, סבלנות, כשרון, נאמנות, ואהבת עבודה. כאשר-הלכה לעולמה ממחלה ממארת, חשתי כי משהו מת בקרבי.

spacer


Mambo is Free Software released under the GNU/GPL License.
spacer